פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בנפש חסרה" המצוין מציג כיצד סופר דגול מכסה על בושתו בהונאה עצמית

      הרומן המרתק של ריצ'רד פלנגן מצליח לקשור סיפור על טבח נורא ומסע מצמרר אל הקוטב הצפוני, וכל זאת על רקע הפוריטניות הבריטית. צ'רלס דיקנס מסמל אותה באופן נפלא, כשהוא מנסה להגן עליה בפאתטיות מכמירת לב של מי שמבוכתו אינה נותנת לו מנוח

      תענוג לקרוא את הרומאן "בנפש חסרה" של ריצ'רד פלנגן. גם אם יש לו חולשות. גם אם זו לא ספרות פורצת דרך. הסופר האוסטרלי הזה יודע לבנות עלילה שיש לה תנופה, שיש בה דרמה, שנעה במהירות מיבשת ליבשת, ומתקופה לתקופה. ואם יאמרו לכם שיש איזו מישנה מודרנית על מות העלילה, על החשש שמא עלילות בדויות כפויות על הזרימה הבלתי דרמטית של החיים, שלחו אותו אל "בנפש חסרה". העלילה המהירה, השופעת, הקובעת גורלות של אנשים רבים, תאחז בו ולא תרפה. אבל גם פלנגן שמע על המאה העשרים החשדנית. אולי לכן הוא ממקם את הרומאן שלו בין שנות הארבעים לבין שנות השישים של המאה ה-19. אולי לכן הוא מביא אל מרכז העלילה שלו את צ'רלס דיקנס - הסופר שמעולם לא חשד בעלילות נסערות ודרמטיות.

      שתי פרשות היסטוריות עומדות בבסיס העלילה שבנה כאן פלנגן: הראשונה, הרובצת על מצפונו של הסופר, היא הדיכוי והרצח של האבוריג'ינים, ילידי אוסטרליה, בידי שליחי הכתר הבריטי. זו פרשה שהחלה עוד במאה ה-17, אבל נעשתה שיטתית ונרחבת לאורך המאה ה-18 (מדהים שהאבוריג'ינים קיבלו זכות בחירה באוסטרליה רק ב-1967). בתבונה ובמעוף קושר פלנגן בין הברוטאליות הזאת שכוננה את ארצו בקצה הרחוק של האימפריה הבריטית, לבין פרשה אחרת לחלוטין, גם היא הובילה אל ברוטאליות. הדחף האימפריאלי לגלות את העולם קיבל איזה ממד אידאליסטי, כאשר משלחת בריטית יצאה ב-1845, לקול תשואות של תושבי לונדון, לחקור את הקוטב הצפוני. גם כאן הייתה כוונה ברורה להעשיר את האימפריה באמצעות גילוי של נתיב אגדי בקוטב. זהו נתיב שהיה אמור להגשים את חלום החיבור המהיר בין אירופה לאסיה, וכך להעשיר את המעצמה הבריטית הסוחרת ולחזק את כוחו הצבאי של הצי המהולל שלה. ועדיין, המסע המסוכן אל הקוטב הקפוא היה גם ביטוי של סקרנות ושל אומץ, לא רק ביטוי של חמדנות ושל שתלטנות. אבל סופו היה איום. אחרי שלוש שנים של ייסורים הספינות נבקעו בלחץ הקרחונים, שורדי המשלחת יצאו למסע רגלי וקפאו למוות, לא לפני ששחטו את חבריהם, בישלו אותם ואכלו אותם.

      בין ההשתלטות הבריטית על אוסטרליה לבין הקניבליזם של יקירי הממלכה בקוטב הצפוני, מותח פלנגן מעגלים מרתקים של סיפורים בתוך סיפורים: בכולם הוא מוצא יומרה גבוהה לתרבות ומציאות איומה של ברבריות. בכולם הוא מוצא גברים, נשים, וילדים, שמספרים לעצמם סיפורים מרוממי נפש כאשר רגליהם נטועות בדם ובזוהמה, וידיהם מצליפות בשוטים או מחניקות נפשות. ומעל פרקי ההיסטוריה השלובים בפרקי הבדיה, מרחפת אמונתו העזה של פלנגן כי הפוריטניות שונאת הרגשות היא-היא המקור שממנו נובעות גם האכזריות הפוליטית וגם האכזריות האישית. הוא מתאר היטב פוריטניות שהתקיימה לפני כמאתים שנה, והייתה נוצרית מאוד ובריטית מאוד, אבל ברור כשמש שפלנגן מכוון אל ימינו אלה, אל ההווה. הוא מאמין בכל ליבו ששחרור רגשי הוא תרופה לחולי חברתי שממשיך ללוות אותנו.

      בכישרון ובצבעוניות הוא מספר לנו על אנשים שונים מאוד זה מזה שמשחיתים את עצמם לפני שהם משחיתים את זולתם, בכך שהם בולמים את רגשותיהם היקרים ביותר, כי סופו של היופי הבלום להפוך לכיעור מתפרץ. וכמה נהנה פלנגן להראות לנו כי ככל שגיבוריו חסודים יותר, מוסרניים יותר, מאופקים יותר, כך מגיחים מהם שדים אלימים יותר. שליחי התרבות בטוחים שהם עושים חסד לאנשים פראים, או לטבע פראי, כאשר הם כופים עליהם את הציביליזציה. אבל אז הם מוצאים את הפרא האלים בתוך ליבם, בתוך דתם, בתוך כוונותיהם הטובות. אני לא בטוח שאפשר לבקש מן הרגשות המשוחררים שלנו לעשות הרבה כל כך בעולם כפי שפלנגן מאמין, כמעט מטיף. בשנות השישים היה חלום יפהפה כזה. מעט מדי נשאר ממנו. אבל גם מה שנשאר מספיק כדי לעזור לרבים מאתנו. לפלנגן הוא עוזר כאשר הוא דווקא מאפק את הכעס שלו, ובעיקר את רגשות האשמה שלו.

      הרומאן מורכב משתי עלילות: האחת, באוסטרליה, סיפור הניסיון הכושל של אשת המושל הבריטי, העקרה, לאמץ ילדה אבוריג'ינית. העלילה האחרת-בלונדון, עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. צ'רלס דיקנס הקודר והמתוסכל מנישואיו, מחליט לכתוב מחזה וגם לשחק בו. המחזה מפאר את גבורתם של נוסעי המשלחת האבודה לקוטב. אותו מושל בריטי שהיה באוסטרליה מחבר בין שתי העלילות: שנים ארוכות אחרי שחזר לאנגליה הוא לא מצא מנוחה לנפשו עד שהצטרף למשלחת הקוטב ואבד איתה.

      סיפור האימוץ של הילדה, המורדת בחסד המזויף שנכפה עליה, ונעשית צל-אדם מפורק ואובדני, הוא הסיפור החלש, לדעתי, בספר. כיוון שפלנגן צריך כל כך לגנות את הפשע הקולוניאלי שיצר את הזהות האוסטרלית שלו, עד שהוא כותב בעצם דרשה.קווי המיתאר המוסריים שלה מכניסים את הדמויות בסיפור שלו למשבצות מרובעות, נוקשות, צפויות. הילדה המאומצת, המושל הנבוך, אשתו שמכסה על כאב העקרות שלה במשימת האילוף שהיא מאמצת - שלושתם כמעט מצליחים להיות אנשים של ממש, עד שגובר עליו, על פלנגן, יצרו, או גוברת על יצריו שנאתו הפוליטית, והוא מעצב דמויות קרטון שמשרתות את דעותיו.

      אבל סיפור המחזה שכותב דיקנס הוא לא חלש, ולא כבול למוסר השכל. הרומאן הוא אחד ההצלחות הספרותיות הלא-רבות להפוך סופר ידוע לדמות בעלילה בדויה. פלנגן מביא אל ספרו את דיקנס כאשר הוא בשיא כוחו הספרותי, ובשיא הצלחתו - אחרי שכתב את "דוריט הקטנה", וכאשר החל לכתוב את "בין שתי ערים" - לטעמי לפחות, החזק שבספריו. אבל דיקנס של טרנר הוא אדם מיוסר ורדוף שלא מפיק שמחת חיים מכישרונו הספרותי. ביד אמן מכנס פלנגן אל תוך נפשו של דיקנס את כובד הפוריטניות הבריטית, את אי הנחת שבתרבות כוחנית ואימפריאלית, את תחושת השקר של מי שסיפרו לעצמם שהם משעבדים עמים, ומשאירים את עמם שלהם עני ומסואב, בשם איזו שליחות להביא את אור הציביליזציה לאנשים פראים; וגם לרגשות הפראיים שלהם עצמם.

      מי שאהב לקרוא את דיקנס ימצא אותו ברומאן הזה מכסה על מבוכתו ודיכאונו במחזה פאתטי ומזויף, שהוא כותב כדי לפאר את משלחת הקוטב הבריטית, וכדי להסתיר את הקניבליות שלה. הדפים שבהם מתאר פלנגן את דיקנס שבוחר גם לשחק במחזה הזה, וכך להוסיף על תחושת השקר שלו עוד ריגוש מזויף, הם יפים במיוחד. וכאשר נמלט דיקנס ממבוכות חייו, ומבוכות דורו, אל אהבה מאוחרת של איש מזדקן אל נערה צעירה - זה סיפור אהבתו הידוע של הסופר לשחקנית אלן טרנר- מצייר פלנגן היטב בנפשו של הסופר הגדול מערבולת של רעננות ופאתטיות, הונאה עצמית ואמת אותנטית, כניעה למוסכמות בתוך סירוב למוסכמות.

      אם אנחנו קוראים ספרים לא רק זה לצד זה, אלא גם צד אחרי זה, ובמקרים מוצלחים גם זה בתוך זה - "בנפש חסרה" הוא אחד המקרים המוצלחים האלה. לא קל לכתוב ספרות בתוך ספרות בלי להתחכם ובלי לוותר על עלילה חיה ונושמת. פלנגן עושה את זה.


      ריצרד פלנגן / "בנפש חסרה", מאנגלית: מרב זקס-פורטל, הוצ' מטר.