העיסוק ברדיקליזציה דתית נכנס לשיח הצרפתי רק בשנים האחרונות, אבל כבר הספיק להוליד כמה סרטי קולנוע. מן הסתם, רובם היו רציניים עד מאוד, למשל המותחן "תוצרת צרפת" והדרמה "השמים יחכו". אך באופן מפתיע, כבר עכשיו הגיע השלב בו הציבור מסוגל לצחוק על הנושא, כפי שמוכיחה הקומדיה "סיפור כיסוי" שעלתה כאן בסוף השבוע.
הסרט הוא למעשה מעין גלגול נוסף של "חמים וטעים", רק בפרברי פריז. גיבורו הוא צעיר איראני, בן למשפחה של גולים חילוניים, הלומד בסיינס-פו, אוניברסיטה יוקרתית המתמחה בלימודי יחסים בינלאומיים, משפטים וכדומה, יחד עם אהובתו, צעירה ממוצא צפון-אפריקאי. הם מתכננים לנסוע יחד להמשך לימודים בניו יורק, אך אז אחיה של יקירת לבו חוזר משהות במזרח התיכון, ומתגלה שהפך לפנאט. הוא מחייב את כל משפחתו לקיים אורח דתי קיצוני ואוסר על אחותו להתראות עם גברים וכמובן שגם לא עם אהובה, כך שכדי לראות אותה, הוא נאלץ להתחפש לאשה עם רעלה. מכאן והלאה מתחילה שרשרת של סיטואציות קומיות השמים את הפנאטיות הדתית ללעג ולקלס.
הסרט עוסק בנושאים הרגישים הללו בצורה מבודחת ובוטה, והיו אולי מי שהיו מגדירים אותו כפוגעני ואף גזעני אילולא היוצרת שלו היתה מוסלמית בעצמה - סו עבדי, בת 49, צרפתייה ממוצא איראני שעסקה קודם לכן בעשייה דוקומנטרית, וזה סרטה העלילתי הארוך הראשון.
אני פוגש את עבדי בפריז לרגל הפצת "סיפור כיסוי" בישראל ומטבע הדברים, השאלה הראשונה שאני שואל אותה היא כיצד לא חששה לעסוק בסוגיות הטעונות. אחרי הכל, כבר היו אמנים צרפתיים ששילמו בחייהם בגלל שהעזו להתעסק עם הקיצוניות הדתית.
"אם הייתי רוצה לצנזר את עצמי, הייתי נשארת ברפובליקה האיסלמית של איראן", היא אומרת. "גדלתי שם עד גיל 15, במשפחה אמידה, ונהניתי מאיכות חיים שלא היתה לי שכמותה מאז וגם כבר לא תהיה לי. ויתרתי על זה והשארתי את הכל מאחור, נפרדתי מכל הפריבילגיות שהיו לי והשתקעתי כאן לבדי, בלי ההורים שלי שהביאו אותי לכאן אבל חזרו לאיראן, וכל זאת כדי שאוכל לפתוח את הפה. אם אחרי כל השנים פה אני אצטרך לצנזר את עצמי, אז עדיף לי כבר לחזור לאיראן. בקיצור, לא היססתי לרגע. עלה לי הרעיון לעשות סרט כזה, הוא הצחיק אותי, אז אמרתי לעצמי - 'למה לא?'"
מאיפה באמת הגיע הרעיון?
"כי המשפחה שלי ואני קורבנות של הדיכוי הדתי. יש לי בני דודים שלי שהוציאו אותם להרוג ואין לנו זכות לבקר את הקברים שלהם. אח שלי נאלץ גם כן לברוח מאיראן בסופו של דבר וכל המשפחה שלי התפרקה. הקיצוניות הדתית פגעה בי באופן ישיר. חשבתי איך להתמודד עם זה ואז אמרתי לעצמי שלא אתבכיין, כי החיים ממשיכים, ובכל מקרה הרבה יותר פרודוקטיבי לצחוק על דברים. החברה הצרפתית עדיין בהלם מכל הפיגועים שהתרחשו כאן בשנים האחרונות, והדרך הכי טובה להתמודד עם מתח שכזה היא צחוקים. אם החברה מצליחה לצחוק על דברים כאלה - זה כבר צעד גדול מבחינתה בדרך לשיקום".
היה לך קשה להרים את הפרויקט הזה? מפיקים סירבו לשתף פעולה?
"זה לקח לי זמן למצוא מפיק, זה נכון. אולי הם חששו, אולי הם סתם לא אהבו את התסריט, לך תדע. רק אחד הודה בפניי שהוא מפחד, ואמר לי שהוא לא רוצה שיוציאו עליו פתווה. אחרים סתם סיננו אותי, ואני בעיקר זוכרת אחד שהתלהב כששמע שאני הולכת לשלוח לו תסריט קומי עם נגיעות רומנטיות, אבל ברגע שקיבל אותו במייל וראה על מה הוא בדיוק, החזיר לי תוך דקה תשובה שהוא עסוק בשלוש השנים הקרובות. היה גם מעצב תלבושות שהסביר לי כי הוא לא מוכן לעבוד על סרט כזה בתקופה כזו, והיו שחקנים שלא רצו לגלם את דמות הפנאט כי אמרו שהיא כתובה באופן פוגעני, אבל באמת שאני מאמינה כי 'סיפור כיסוי' הוא סרט עם הרבה כבוד לדת, שמלגלג על הקיצוניות אבל לא על האמונה עצמה, ומטרתו היא לקרב לבבות ולאחד בין אנשים. אולי בגלל זה, בסופו של דבר היו לא מעט מפיקים שהתעניינו בפרויקט והייתי צריכה לבחור בין שלושה, אז אין לי סיבה להתלונן".
עד כמה שאני יודע, הקרנות הסרט עברו בשלום בצרפת, והוא גם קיבל ביקורות טובות וזכה להישגים מסחריים נאים. היו תגובות שריגשו אותך במיוחד?
"היה ערב אחד שלא אשכח - בטולון, עיר בה יש הרבה תושבים ממוצא צפון אפריקאי. בסוף הקרנת הטרום בכורה, הנשים בקהל עשו קולולו וזה היה משמח וחגיגי. אפילו שההקרנה היתה בזמן הרמאדן, אנשים באו בהמוניהם לשבור את הצום איתנו ובסוף ניגשו אליי, חיבקו אותי ונישקו אותי והודו לי על הסרט. עוד משהו שריגש אותי: הסרט הוקרן בפסטיבל בגרמניה. היה שם חבר שופטים שכולו על טהרת בני הנוער, והם העניקו לי את הפרס הראשון מטעמם. לפני שהסרט יצא, אמרו לי שהוא פוליטי מדי ולכן נערים לא יתחברו אליו, והפרס הזה היה ההוכחה מבחינתי שהם מספיק בשלים כדי להתחבר גם לסרטים כאלה".
יש סיכוי שהסרט יוקרן במולדתך?
"אני ממש בספק...הייתי שמחה שלכל הפחות, הוא יוקרן בלבנון, טוניסיה, ירדן וטורקיה, מדינות בהן הדיכוי הדתי עדיין אינו מוחלט, אבל כרגע אני לא רואה את ההקרנות האלה באופק".
הדבר הטוב בסרט הוא ללא ספק הופעתה בתפקיד הראשי של קמליה ג'ורדנה, אחת הכוכבות העולות בצרפת. הצעירה, שמוצאה אלג'יראי, התגלתה לפני כמה שנים בגרסה הצרפתית של "כוכב נולד" ואז פיתחה קריירה מוזיקלית מרשימה, ועכשיו מתבססת גם במסך הגדול. "סיפור כיסוי" העניק לה את תפקידה הגדול הראשון, ובקרוב אפשר יהיה לראותה בעוד כמה פרויקטים מדוברים.
"אני לא רואה טלוויזיה, אז לא הכרתי אותה ולא ידעתי עליה כלום", אומרת עבדי. "המלהקת היתה בשוק. היא שאלה אותי - 'איך זה שאת לא מכירה אותה, את לא רואה כוכב נולד?', אבל באמת שאני לא בעניינים. לא לקחתי אותה בגלל שהיא מפורסמת, אלא בגלל שהרשימה אותי באנרגיות שלה. גם היא לא פחדה ולא היססה לרגע, וניגשה לפרויקט עם המון אמביציה".
זה נכון שתיכננת לעשות סרט דוקו על מרקוס קלינגברג, המדען שריצה מאסר בישראל בעוון ריגול למען ברית המועצות?
"זה פרויקט שהשקעתי בו חמש שנים, אבל הוא כבר לא ייצא לפועל, וזה כל כך חבל - קלינגברג היה מוכן לדבר רק איתי והסכים להתוודות בפני, אבל הטלוויזיה הצרפתית לא הסכימה לממן את הפרויקט. הם אמרו שבגלל שאני לא ישראלית, אין לי לגיטימיות לדבר על הנושא. אני דווקא חשבתי שהמבט שלי כאאוטסיידרית הוא בדיוק מה שמעניין פה, אבל האימבצילים האלה לא הבינו את זה, ועכשיו מרקוס מת ואני כבר לא אעשה את הסרט בלעדיו ובלי שיוכל לראותו".
אז מה הפרויקט הבא שלך - משהו טעון ולא תקין פוליטית כמו "סיפור כיסוי"?
"אני עובדת על שני סרטים חדשים. אחד מהם לא עוסק בנושא רגיש במיוחד, אבל האחר? חכה ותראה".
