אולי ראוי שאפתח את הביקורת על פרק פתיחת העונה השנייה של "צומת מילר" (קשת 12) בסוג של גילוי נאות: אין לי אישה ואין לי ילדים (גם בית אין לי, אבל לאף אחד אין אז מה אני בוכה). ה"גילוי הנאות" הזה בא רק כדי להוכיח שאני מבין היטב שאדיר מילר לא כתב את הסדרה שלו עבורי ועבור שכמותי - רווקים שחיים בתל אביב ונעים בין עבודות מזדמנות. מילר בן ה-43, כבר הוכיח ב"רמזור" (הקאלטית) שהוא יודע לפרק את הישראליות העכשווית לנימים קטנים, סבוכים ומדויקים של דמויות שאנחנו מכירים מהראי (איצקו הקמצן של ליאור כלפון, חפר הרווק הנצחי של נירו לוי ולילך הקלפטע של יעל שרוני). ואז נגמר לו הסוס. עונתה הראשונה של "צומת מילר" כבר הושוותה ל"איש חשוב מאוד" של שירלי מושיוף. היה זה הניסיון של מילר לשים על המסך את האדם שמאחורי הדמות שיצר נקודות השקה ליהודה לוי - מילר החליט להיפרד ממירי הנעבאך של "רמזור" ולהציג בגאווה את מילר ה"נעבאך" של מאחורי הקלעים.
מעבר לשינויים מינוריים בצוות השחקנים (דקלה הדר מחליפה את אדווה בולה בתפקיד אשתו של מילר), השינוי המהותי ביותר בעונה החדשה הוא ההיפרדות מנרטיב הריאיון של דנה ויס שנתן לעונה הקודמת מבנה מתחכם-לייט (סטייל "איך פגשתי את אמא" וסיפור המסגרת המתיש שלה) והיצמדות לסיטואציות אמיתיות מהחיים של כולנו. אקח לרגע פניית פרסה חדה ממילר ואקפוץ אל הקולגה נאור ציון - ילד הזהב הקומי של שנות התשעים בטלוויזיה הישראלית. בשונה ממילר, לא משנה כמה איומות היו הסדרות שיצר ציון - זוכרים את "עממיות"? לצערי גם אני - הוא הקפיד לדבר בראיונות על ההשראה של גארי שנדלינג וג'רי סיינפלד. איפה ההצהרות ואיפה המציאות, שאלנו בצדק.
דווקא מילר, כותב מושחז שמופעי האלתור שלו הפכו לקאנון אצל בני נוער, לא סובל מעודף יומרה - להיפך. הוא כותב קומדיה ישראלית על ישראלים שמדברת ישראלית מדוברת. פרק הבכורה של העונה החדשה ("נמאס לי לצאת הרעה") נע על הציר שבין יושבי ראש הוועדים המושחתים שמוכנים להשבית את המדינה בשביל להביא סלב לבר המצווה של הבן (ארקיע) והתמוטטות מערכת הבריאות הישראלית בה הרופאים הולכים ומאבדים את שפיותם. קו העלילה בו עופר, גל זייד שחוזר לגלם את הסוכן של מילר, מנסה למצוא טיפול רפואי ראוי לאמו (רבקה מיכאלי המושלמת), הוא עצוב כי הוא מדויק להפליא. הבעיה? העצבות מהמציאות הישראלית הדפוקה שלנו לא מצליחה להתרומם לכדי בדיחות טובות. תגידו לי, "לך אתה תעלה חיוך כשהחיים נראים כמו פוסט של אורן חזן". על זה אענה בקלילות - מצ'רלי צ'אפלין, דרך רואן אטקינסון ועד ללואי סי. קיי. ולינה דנהאם - לא נולד הקומיקאי שיעיד כי העצבות היא לא החומר הטוב ביותר לקומדיה.
בשיאו של הפרק, כשמילר מגלה שהטיסות מישראל הושבתו, הוא אומר לאשתו: "הוא משבית את כל המדינה רק בגללי". ההצהרה הזאת של מילר (הטלוויזיוני) נאמרת כבדרך אגב אך מייצגת בעיה עמוקה יותר בפרק (הביקורת מתייחסת כמובן רק לפרק הראשון של העונה): מצד אחד מילר לא רוצה לחשוף בפנינו את החיים האמיתיים שלו -זכותו. את השיחות עם אבי ניר והקולגות מהתעשייה הוא השאיר בעונה שעברה. בראיונות שקדמו לעונה הוא גם אמר בפירוש שכל קשר בינו ובין הדמות שעל המסך מקרי בהחלט. מה שנקרא "בהשראת אירועים אמיתיים". אולם בשונה ממה שמילר היה רוצה לחשוב, השיט שמעצבן את כולנו (אשתך לא רוצה להיות השוטר הרע? מה אתה אומר) מעניין אצלו לא יותר ולא פחות ממה שהוא מעניין בסלון שלנו.
הניסיון לנטרל כל אלמנט מציצני מהסדרה על חייו הופך את התוצאה לכזאת שמזכירה בטעמה שניצל תירס - כיף לאכול אבל ממש לא חובה (גם לטבעונים יש תחליפים טובים יותר). מתחשק לי לבקש ממילר להמשך הדרך - תשקר לנו קצת בבקשה! אולי אתה באמת קפטן סחי, אבל תן ליהנות מהאשליה שהחיים שלך קצת יותר עלובים ממה שהם, שעופר הסוכן הוא חתיכת פסיכופת שלא ראינו בחיים ולא סתם גבר קפריזי בגיל העמידה; שההורים שלך (מירי אלוני ואברהם סלקטר המקסימים) הם התגלמות הרוע על פני אדמות ולא חלק מקבוצת הווטסאפ המשפחתית של כולנו.
אנחנו יודעים שאדיר מילר אלוף בהמצאת שמות מתוחכמים כמו רפי סוחט ודוקטור מוקי. במובן הזה, "צומת מילר" היא מופע תכלית של טלוויזיה לכל המשפחה ויש לה מקום בנוף. אבל אם אדיר מילר ה"אמיתי" היה רוצה מילת קוד שתגרום לו לעשות סיבוב של 180 מעלות (בדומה למה שקורה בפרק עם המילה "קבב") הייתי מייעץ לו לבחור במילה "דוגרי". בזמנים של סטורי וסרטוני עירום ממצלמות אבטחה אף אחד לא רוצה לפתוח טלוויזיה בשביל לקבל כאילו חיים אמיתיים, תן לנו בשר נא. ואם לא נא, אז לפחות חצי שעה מצחיקה כמו מופע האלתור המפורסם. אנחנו יודעים שיש לך את זה בענק.
