התקלה החד-פעמית שהורידה את האוסקר מהפסים בשנה שעברה, כמו גם המהומה ההזויה בפרסי אופיר קודם לכן, קצת השכיחו מאיתנו את העובדה המרה: טקסי פרסים קולנועיים הם לרוב עניין פורמלי, נטול הפתעות וריגושים. כך היה בדרך כלל, וכך היה גם אתמול, בטקס התשעים במספר של האקדמיה האמריקאית לקולנוע.
אם מישהו חשב שברוח התקופה, כל אחד מן הזוכים יעלה בתורו ויישא מונולוג חוצב להבות נגד ההגמוניה הגברית, לובי הנשק, הנשיא טראמפ או המלחמה בסוריה - הוא כנראה לא ראה טקס אוסקר מימיו. דברים כאלה אמנם קרו לפעמים, אבל הם היוצא מן הכלל ולא הכלל. לעתים העולים על הבמה לא יכולים, כי זוכה אוסקר אינו בהכרח רטוריקן גדול, ולפעמים הם פשוט לא רוצים - כי למה להם לחפש צרות? הרי כל כך קל בימינו להסתבך בלשונך, וכולם יודעים שכוונות טובות מובילות לגיהנום בטוויטר, אז אם ינסו לנסח אמירה נכונה ושנונה, בסופו של דבר יעליבו את הטהרנים וישיגו את האפקט ההפוך.
וכך, גם אתמול, רוב חתני השמחה הסתפקו בשילוב של תודות גנריות וקלישאות עמומות. יוצאת הדופן היחידה היתה פרנסס מקדורמנד, מאז ומעולם אחת האושיות ההוליודיות שהכי לא שמות פס על אף אחד. הדרך בה בחרה לציין את זכייתה בפרס השחקנית הראשית על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" נכנסה מיידית לפנתיאון. הצורה בה הניחה את הפסל על רצפת הבמה, כדי לשים אותו בפרספקטיבה ולהזכיר שיש דברים החשובים יותר מתהילתה האישית; האופן הסוחף בו קראה לכל המועמדות האחרות, בכל קטגוריה שתהיה ובלבד שהן נשים, לקום ולעמוד, כמחווה לסיפורים שעוד ירצו לספר ולפרויקטים שיבקשו להרים; והנאום החכם, המפוכח והפרקטי, נטול הססמאות ועתיר הדוגרי שכל כך מאפיין אותה, שנשאה למען ייצוג הולם של כל המגדרים וכל הגזעים, בסופו הציגה בתמציתיות את המתווה הפשוט שיאפשר זאת. כל אלה יצרו את אחד הרגעים הסוחפים שהיו באוסקר מזה שנים, אולי אפילו אי פעם.
רוב הנאומים האחרים לא ייזכרו במרחק הזמן, והאמת שחלקם נשכחו כבר מיד לאחר סיומם. מה לעשות, פרנסס מקדורמנד יש רק אחת, ולא פלא שדווקא היא רשמה הישג נדיר וזכתה בצמד אוסקרים בפער של שני עשורים אחד מהשני - הקודם, כזכור, היה על תפקיד קאנוני אחר, ב"פארגו" לפני 21 שנה.
אך הסיפור שלא יספרו הנאומים, יסופר בציוני הדרך שרשמו העולים והעולות על הבמה. ג'ורדן פיל נהיה לקולנוען השחור הראשון שזוכה בפרס התסריט המקורי, על "תברח", והוכיח שבכתיבה טובה אין צבעים; ג'יימס אייבורי, שכתב את "קרא לי בשמך", זכה בפסלון לתסריט המעובד והפך בכך, בגיל 89, לזוכה המבוגר אי פעם באוסקר, מה שהמחיש כי זה לא הגיל, אלא התרגיל. דניאלה וגה, כוכבת "אשה פנטסטית", היתה לטרנסג'נדרית הראשונה שמגישה פרס בטקס, והראתה שכל אחד בוחר את זהותו.
ומן הצד הפנים-תעשייתי, להבדיל אלפי הבדלות - "איקרוס", הזוכה בקטגוריית הדוקו הארוך, היה לסרט הראשון באורך מלא של נטפליקס שקוטף את העיטור היוקרתי, ובכך איפשר לשירות הסטרימינג לעשות עוד צעד ענק לתוך לבו של עולם הבידור האמריקאי.
הגבולות כולם, בקיצור, מטשטשים עד לא קיימים. השוליים הופכים למרכז. לדור המיליאנילז זה נראה טריוואלי, לא משמעותי, אבל זה רק בגלל שהוא לא גדל בשנים בהם היה מובן מאליו כי סרטים כמו "מרכבות האש" ו"נפלאות התבונה" קוטפים בפיהוק כל אוסקר שנקרה בדרכם.
את פריצת הגבולות ממחיש כמובן גם הזוכה הגדול של הטקס, "צורת המים" של גיירמו דל טורו, שעלה על הבמה פעמיים: פעם כדי לקבל את פרס הבימוי, ופעם כדי להתכבד בפסלון לסרט הטוב ביותר. זו הפעם הרביעית בחמש שנים שקולנוען מקסיקאי מוכתר כבמאי הטוב ביותר בידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, דבר הממוטט עוד יותר את החומות שיש המנסים לבנות בין שתי המדינות.
"צורת המים" הוא גם אחד מזוכי האוסקר היחידים בעשורים האחרונים, שעומדת במרכזו דמות נשית. אפשר אף להגדיל ולומר כי בהתחשב בכך שהזכר הדומיננטי בו אינו אלא יצור מימי מוזר, זה מן הסרטים הזוכים הכי נטולי גברים אי פעם. הרי ב"מיליון דולר בייבי" לפני כתריסר שנים, היה את הילרי סוונק במרכז אבל ממש בצדה, גם את קלינט איסטווד. פה, סאלי הוקינס חולקת את זמן המסך בעיקר עם דג. סביר להניח שאין מדובר בהבחלה מקרית, ובתקופה הקרובה נראה בטקס עוד הרבה להיטים בהם האשה תופסת את קדמת הבמה.
בשל סיפור האהבה הלא שגרתי שבמרכזו, "צורת המים" הוא גם אחד התסריטים הכי מוזרים שהולידו סרט זוכה אוסקר. עם זאת, אם נשווה אותו ל"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ול"תברח", שני הפייבוריטים האחרים עליהם גבר בדרך לזכייה, נגלה שמבחינת עשייתו הקולנועית, הוא הבחירה הקלאסית של המצביעים: התוצר הכי מרשים אסתטית, ויזואלית והפקתית, זה שעמוס בהכי הרבה מחוות למורשת ההוליוודית ובעיקר זה שהכי כדאי לראותו על המסך הגדול. גם כשהגבולות נפרצים, יש דברים שלא משתנים, והוא שרוב הנאומים משעממים ושסרטים כאלה הם המנצחים הגדולים. זה הגיוני, בסך הכל, כי טבעי שהאקדמיה לקולנוע תתעקש להוכיח כי יש לאמנות הזו זכות קיום מול הטלוויזיה, ויש עוד טעם בצפייה על מסך גדול.
אך אף שדפי ההיסטוריה, כלומר ערכי הוויקיפדיה, יצביעו על "צורת המים" כזוכה הגדול של הטקס, יש להניח כי דווקא "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" יהיה הסרט שיזכרו. לא בגלל שהקהל הישראלי התחבר אליו יותר, אלא בשל שתי סיבות אחרות: העובדה שהזכיר לדור הפייסבוק איזו אפקטיביות יש לפעולה בשטח עצמו, והוליד גל של מחאות ברוחו שכבר באו לידי ביטוי בשלטי חוצות באנגליה ובארצות הברית, ובקרוב ודאי יתפשטו גם למדינות נוספות; וכמובן, בגלל הנאום של פרנסס מקדורמנד, שימשיך לעורר השראה גם בעוד שנים רבות.
כשמקדורמנד קראה הבוקר לכל המועמדות האחרות חוץ ממנה לקום, קמה רק במאית אחת, ורק צלמת אחת, כי זו הכמות הזעומה של נשים שקיבלו מועמדות בקטגוריות הרלוונטיות. אך בעוד שלוש שנים מהיום, אפשר להאמין כי המצב יהיה שונה. המועמדת האחת תהפוך לשתיים, ואז לשלוש, ואז לחמש. שלושת השלטים יהפכו לשלושת אלפים, ולא רק מחוץ לאבינג, מיזורי.
