לילה אחד במהלך ההכנות לצילומי "מוטלים בספק", מצא עצמו רן דנקר במקום מוכר שמזמן לא היה בו. הוא היה אז בעיצומה של שוטטות לילית, אחת מיני רבות יחד עם במאי הסרט, אלירן אליה. השניים היו צריכים לחשוב כדי לגבש יחדיו את הדמות הראשית, וכדי לחשוב הם צריכים להיות בתנועה. אז הם נסעו שעות במוניות שירות, וירדו מהן רק כדי להלך שעות נוספות ברחוב ואז לעלות על עוד מונית. כך הלך הצמד לאיבוד בשיחה על החיים, על הילדות ועל המקום שממנו כל אחד בא, עד שלפתע הכריז הנהג שעליהם לרדת, באופן שרירותי לגמרי ובלי שום קשר למסלול הקבוע שלו.
"תחנה אחרונה, אני סיימתי את המשמרת" הוא קרא, ורצה הגורל שעשה זאת כך שדנקר מצא את עצמו מול מקום שלא סתם נראה לו מוכר, שכן היה זה בית ילדותו בשכונת בבלי. "זה היה ממש מקריפ. מה ההסתברות שזה יקרה? מה הסיכוי שפתאום הנהג יוריד אותי במקום הזה שכל כך הרבה זמן לא הייתי בו, ועוד בדיוק כשאני בעיצומו של חיפוש רגשי?", תוהה דנקר בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט לאקרנים בסוף השבוע. "זה כל כך ריגש אותי, כי זה גרם לי לחזור ולהתעסק בילדות, שהיא תקופה מודחקת אצלי. עד כה, אם התעסקתי בעבר, זה היה בעיקר בנעורים. הבית הזה מסמל בשבילי גיל נורא צעיר ותקופה רגישה: תקופה שבה שיניתי את השם מ'חליל' לרן, תקופה שבה חוויתי פרידות במשפחה ובסופו של דבר גם עברתי דירה, מתל אביב לנתניה, תקופה מאוד מורכבת עבורי כילד. הרגשתי חשוף לחלוטין".
הסרט, כמובן, אינו אוטוביוגרפיה של השחקן, בן 34 כיום. אם כבר, הוא מבוסס על סיפורו של התסריטאי-במאי אלירן אליה, שהנחה חוג לקולנוע באור יהודה. את חוויותיו הוא מציג כאן במסגרת סיפורו של צעיר בגילומו של דנקר, המשחק קולנוען תל אביבי שבשל מעורבותו בתאונת דרכים נידון לעבודות שירות: עבודה עם נערים בסיכון בעיר פריפריאלית כלשהי, שהשם שלה אינה נאמר ישירות.
עם זאת, אף שדנקר משחק כאן במידה מסוימת את בן דמותו של הבמאי, הרבה חומרים מחייו נכנסו לתוך הדמות במהלך אותה עבודה משותפת עמו, ומלכתחילה היו בתסריט הרבה הקבלות לחייו. בשניים מרגעי המפתח, למשל, תוהה הגיבור עם הנערים והם תוהים עמו, אם מה שהם חושבים כמציאות אינו אלא חלום, וזו בדיוק אחת השאלות התדירות ביותר בעולמו של השחקן. "אני מתעסק בשאלה הזו כל יום, כל היום", הוא אומר. "זה התחיל אצלי מאז שאני זוכר את עצמי. אמא שלי אומרת שכבר בגיל 11 ישבתי מולה ושאלתי 'אולי אני מדמיין אותך ואת לא באמת קיימת?', אני תוהה עכשיו מאיפה הרעיון הזה הגיע אליי, הרי בזמנו לא היה לי אינטרנט לגלוש בו ולקבל רעיונות כאלה. השאלה אם אנחנו בעצם מדמיינים את הכל היא סוגיה שאני מאוד מתעסק בה, ולכן התסריט הזה תפס אותי".
לכן דנקר גם שב לקולנוע, לאחר היעדרות של שמונה שנים. השחקן, שפרץ לראשונה ב"השיר שלנו" ואז ב"דני הוליווד" בין אמצע לשלהי העשור הקודם, החל את הרומן שלו עם המסך הגדול ב-2008 עם "חסר מנוחה", שהוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין. שנה לאחר מכן הוא הגיע גם לקאן, עם "עיניים פקוחות" בו גילם הומוסקסואל חרדי, ובתחילת העשור הקודם השתתף גם ב"כלבת" פורץ הדרך, אבל המומנטום נעצר. גם כי התסריטים שהונחו לפתחו לא היו מספיק מעניינים, וגם כי היה טרוד בפרויקטים אחרים, למשל טיפוח הקריירה המוזיקלית, אבל אז שלחו לו את התסריט של "מוטלים בספק".
אם כך, "מוטלים בספק" מחזיר את דנקר למסך הגדול - ובגדול. הסרט הוקרן במסגרת התחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים וזכה בה בשני פרסים ובציון לשבח, ואז קיבל גם תשע מועמדויות לפרס אופיר. בצד זאת, המבקרים גומרים עליו את ההלל, בצדק רב. דנקר מוזכר כאחד הגורמים המרכזיים לאיכותה של הדרמה הזו, גם כן בצדק, וכך גם צוות השחקנים שבצדו: כולם נערים חסרי ניסיון במשחק קולנועי, אותם ליהקה בכישרון אורית אזולאי, ובראשם התגלית אדר חזאזי גרש, המגלם את הנער שהמורה מבחוץ רוקם קשר מיוחד עמו ועם אמו.
קשה לדבר על "מוטלים בספק" בלי להתחיל דווקא בסוף - סצנת הסיום החזקה שלו, שטילטלה רבים. אורי קליין, למשל, כתב עליה "את הסצנה הזו, המבוימת בעוצמה רגשית אדירה, אזכור למשך זמן רב". דנקר, מצדו, מספר שבתוך כל האמוציות והקשוחות שיש בה, מסתתר גם פרץ צחוק. "במסגרת העבודה על הסרט עשינו חזרות על הכל, אבל ברגע שנכנסו לחדר כדי לעשות חזרות על הסצנה המסוימת הזו, התפוצצנו מצחוק", הוא מודה. "היה ברור שיש מבוכה סביב הסצנה הזו, כי היא אינטימית מאוד. גם יש בה משהו מלודרמטי, שהזכיר לי למשל את הסצנה ב'יומן נעורים' בה דיקפריו צועק 'מאמא, מאמא'. נורא בקלות אתה נהיה ציני למעמדים כאלה, ופחדתי שזה יקרה גם לי. אך בסופו של דבר, כל זה נהדף בידי האינטנסיביות של הרגע הזה. המאמץ הפיזי בו היה כל כך גדול, שכבר בטייק הראשון רעדו לי הידיים, ואחרי הטייק השני כבר לא יכולתי לקום מהרצפה בעצמי. היה צריך להרים אותי, כי את הידיים כבר לא היה לי כוח להזיז, וגם הרגליים התחילו לרעוד".
איך הרגשת בפעם הראשונה שצפית בסצנה הזו?
"בדרך כלל, בצפייה ראשונה בעצמי אני מתעסק אך ורק בכל מה שלא בסדר. אבל כשהגיעה הסצנה האחרונה, אפילו אני הבנתי שהיא מאוד מאוד חזקה. מאז כבר יצא לי לראות את הסרט בכמה הזדמנויות ובכל פעם מחדש אני מתרגש ובוכה. זה אמנם אני עצמי על המסך, ועדיין זה עובד עליי. אני חושב שהסצנה כל כך חזקה, שאני שוכח שזה אני שמשחק בה".
הפעם הראשונה שדנקר ראה את הסרט בנוכחות קהל היתה בתאריך שרבים בארץ לא ישכחו, אבל מסיבות אחרות: זה קרה ב-19.7, הערב שבו רדיוהד הופיעו בארץ. השחקן קנה לכך כרטיסים חודשים מראש, ותיכנן לפרטי פרטים מתי ייצא לפארק הירקון, איך ייסע לשם, איפה יעמוד וכיוצא בכך. אך כידוע, האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק וקובע לו פרמיירות עליהן, ובמועד המיוחל הוא מצא עצמו דווקא בסינמטק ירושלים, הרחק מטום יורק. "עוד היו לי מחשבות שתסתיים ההקרנה ואז אני אסע מהר לראות את הסוף של ההופעה, אבל זו הייתה תוכנית מופרכת", הוא מספר. "מה שכן, יום לפני ההופעה הרשמית התפלחתי לבאלאנס (חזרה לפני ההופעה החיה) של רדיוהד. נכון, זה אסור בעיקרון, אבל אף אחד לא עצר אותי בכניסה. בכל מקרה, אין מה לעשות, בחיים תמיד יש ויתורים וזה השתלם לי, כי הייתה הקרנה נורא מרגשת".
אגב, אלירן הסביר לך למה הוא ליהק אותך לתפקיד? או למה מלכתחילה לא ללהק את עצמו, או שחקן לא מקצועי, בדיוק כמו כל השחקנים האחרים בסרט?
"הוא אמר לי שאני בעצמי שחקן לא מקצועי...סתם, בצחוק".
קשה לי לדמיין מישהו אחר בתפקיד, מכל מיני סיבות. הרלוונטית בהן זה השילוב שיש בפנים שלך בין קשיחות ורכות שהולם את הדמות. האזוטרית היא העובדה שלא ברור מה המוצא שלך, שזה גם משהו שהולם את התפקיד המסוים הזה.
"אני מסכים איתך, אם הדמות היתה אשכנזית באופן מובהק היו אומרים שאני הסטריאוטיפ של התלאביבי הפטרוני שמגיע לפריפריה ומתנשא מעליה. זה נכון שלאנשים לא ברור מה המוצא שלי. אשכנזים חושבים שאני מזרחי, מזרחים חושבים שאני אשכנזי ולהפך. זה מתאים לי לחיים, כי אני עם זרועות בכל מיני מקומות וכנראה שגם אני מחפש את המוצא שלי ועוד לא התגבשתי עליו. דייקת את זה, אין לי מה להגיד יותר, חוץ מזה שרשמית, אבא שלי פרסי ואמא שלי חצי טורקייה חצי פולנייה".
אתה לא יושב פה על ספת הפסיכולוג חלילה, אבל בוא נחזור למה שדיברנו בנקודת ההתחלה, בית הילדות שלך. עזבת אותו בשלהי בית הספר היסודי ועברת לנתניה. אף פעם לא קל לילדים עם מעבר דירות, אז אני מניח שגם לך היה קשה.
"ברור, לעבור בגיל הזה - זה סיוט. זה היה מעבר קשוח, אבל הוא היה חשוב. זה היה שינוי לוקיישן רציני, מבבלי הבורגנית לנתניה המחוספסת יותר, וזה פתח אצלי איזה משהו".
המורה אומרת "זה רן, ילד חדש בכיתה" - ואתה, מה אתה אומר?
"היי, קוראים לי רן ואני מתופף. האמת שלא תופפתי מעולם, אבל היו שם כמה חבר'ה שהתעסקו במוזיקה ורציתי להרשים אותם, ולהגיד זמר לא נשמע מגניב. מיד הקמנו להקה, אבל כמובן שלא הייתי על התופים, אלא זמר וגיטריסט".
"מוטלים בספק" עוסק בין השאר באלימות של בני נוער. זה משהו שהיית עד לו בעצמך?
"כן, לא פעם ולא פעמיים הייתי נוכח בסיטואציות שהייתה בהן אלימות רצינות. ראיתי דקירה, ראיתי מישהו שמקבל מוט ברזל לגב. אלה חוויות שהשאירו בי חותם לא נעים, ועד היום אני קופץ אם יש אלימות, אני נדרך. אני יודע גם כמה קל להגיע לזה, ואני לא בא בטענות לנערים האלימים. כשהנוער מוטל בספק ומקופח, מי אני שאבוא ואאשים? אם צריך להאשים מישהו, אז את משרד החינוך ואת הממשלה".
אתה זוכר מתי הבנת שאבא שלך, אלי, הוא שחקן?
"את זה שהוא שחקן הבנתי מוקדם מאוד, הרי נולדתי באמריקה על הסט של 'המתופפת הקטנה', הסרט ההוליוודי שבו השתתף בצד דיאן קיטון ואחרים. אני זוכר שבגיל ארבע הייתי הולך איתו לעבודה, כלומר לתיאטרון, והבנתי שאבא שלי הוא קצת אחר אולי מאבות אחרים. אני לא יכול לשכוח שבכיתה ב' או משהו ראיתי אותו יחד עם כל המדינה ב'מקגייוור", וזה היה מטורף, 'אבא שלי ב'מקגייוור!'. היה גם את 'ספר הג'ונגל', שהוא גילם את שירחאן הנמר וכולם פחדו ממנו, ואז כמובן את 'לגעת באושר', שכל המדינה זיהתה אותו בזמנו ברחוב בגלל זה, ולפעמים גם היו אומרים 'הנה אבא של דן דנקר', כולם תמיד היו קוראים לי דן. מצד אחר, בגלל שלא גדלתי עם אבא שלי, הייתה איזושהי הפרדה בין הקריירה שלו לחיים שלי".
הסרט האהוב עליי בכיכובו של אבא שלך זה "דרך הנשר" של האחים ברבש. פנינה לא מוערכת דיו מתחילת הניינטיז.
"אני מת על הסרט הזה, אבל לא מכירים אותו בכלל. זה סרט חזק. ראיתי אותו בגיל צעיר והוא השפיע עליי, ואני חושב מה יהיה לילדים שיהיו לי כשיראו את הסרטים שלי. זה הרי כל כך משפיע על ילד לראות את אבא שלו בסרט. אתה עושה תפקיד ואומר לעצמך 'יאללה, אני עושה תפקיד, אני רוצה לספר סיפור, מה אכפת לי?' אבל יהיו אנשים שיושפעו מזה, ויכול להיות שלא תעשה דברים קלילים כמו 'מקגייוור' אלא גם דברים קשים ומורכבים יותר".
לא היית ילד שחקן, גם לא הלכת לבית ספר לאמנויות. אתה שמח על זה?
"אמא שלי לא נתנה לי להשתתף בכלום. אמרתי לה 'אמא, אני רוצה לעשות פסטיגל!' והיא הרחיקה אותי מזה. אני שמח על כך, ועל זה שלא הייתי בבית ספר לאמנויות. צריך לשמור על בני הנוער. אנחנו טועים לחשוב שהם לא מתבלבלים כי הם שומרים על חזות כל כך קולית, אבל זה לא ככה, ובתי ספר לאמנויות יכולים מאוד לבלבל. אני לא חושב שהקיום שלהם זה דבר נכון. עדיף לטפח מגמות אמנות, אבל בתוך בתי ספר רגילים. הערבוב הזה חשוב".
העובדה שדנקר התחיל מאוחר יחסית לא מנעה ממנו לפצוח בקריירה ורסטילית וגם לשמר אותה. העונה הראשונה של "מיגל" בכיכובו בדיוק הסתיימה, אבל עדיין זמינה ב-VOD של HOT, וחוץ מהקידום של "מוטלים בספק" הוא טרוד גם באלבום חדש עליו הוא עובד במרץ. סינגל ממנו אמור לצאת בקיץ, תקופה שבה גם ייצא כנראה לסיבוב הופעות. בינתיים, השחקן שוחר התרבות הולך להרבה הופעות של אמנים אחרים, וגם פוקד תכופות את אולמות הקולנוע. יום לאחר המפגש בינינו, למשל, הוא מסמס לי שצפה ב"אשה פנטסטית" ושהיה פנטסטי.
"מוטלים בספק" יידרש להתחרות בלהיט הצ'יליאני, זוכה האוסקר בקטגוריית השפה הזרה, ובכל זוכי האוסקר האחרים שמוצגים כרגע באולמות המקומיים. מעניין גם לראות אם העובדה שהקהל הישראלי כבר נהר מוקדם יותר השנה לדרמה ריאליסטית אחרת על הוראה, "פיגומים", תשמש לו מקפצה או שמא תפגעו בו. דבר אחד בטוח, וזה שדנקר, כמו גם אנשי הצוות האחרים, מפגינים כלפי הפרויקט תשוקה ומסירות נדירה. אולי לכולם ברור שהם יעשו עוד סרטים בחייהם - אבל סרט כזה, עם הנשמה והעוצמה המיוחדות שיש בו, הם לא יעשו, בטח לא כל יום.
הסרט מתאר כיצד הגיבורים מנסים להתגבר בעזרת פילוסופיה, רוחניות ואמנות על האלימה הכבושה והמתפרצת שמקיפה אותם, והלקח הכי כואב שיצאתי איתו ממנו זה שאין מה לעשות, בסופו של דבר החיים גדולים מהאמנות.
"תשמע, אתמול הלכתי לראות מופע מחול של בת שבע. יצאתי בוכה, הרגשתי את הלב שלי פועם בחזה, והייתי מלא ברצון להיות אדם טוב יותר וקשוב יותר ולהגיד לכל מי שסביבי שאני אוהב אותו. זה עשה לי חשק ליצור ולביים ולרקוד ומה לא, ואז שאלתי את עצמי, כמה זמן התחושות הללו יחזיקו? למחרת התעוררתי ועל הבוקר הייתה לי שיחת עבודה מעצבנת. צעקתי וצעקתי, ואז אמרתי לעצמי 'פאק, איך התסכול, האכזבה, הזעם והאלימות חזרו בשנייה? הרי נשבעתי בלילה שאני אחזיק את זה לפחות שבועיים'. החיים גדולים מהאמנות. נקודה. אין מה להתבלבל. אבל החיים הם גם האמנות עצמה, כי משם באים הרעיונות לסרטים. מאיפה הכל מגיע? לא מתוך הבועה, אלא מלקום בבוקר וללכת למשרד הרישוי".
*לכבוד עליית "מוטלים בספק", yes קולנוע ישראלי יקדיש ערב שידורים מיוחד לשלושת הסרטים הקודמים בהשתתפותו של דנקר, שיוקרנו מ-22:30.
