(בווידאו: הדג נחש מבצעים בהופעה אתמול את "מצביעים ברגליים", "סע" ו"לזוז")
שאנן סטריט עלה לבמה עם החולצה הכי מכוערת ביקום, שעטנז של צבעים וסלוגנים: הסמל הצהוב של בית"ר נורדיה יחד עם הכיתוב Fuck Racism על רקע שחור, כשעל הכתף סיסמה נוספת: העם עם גוש חשיש. על הכובע שלו נכתב בערבית "חו?ב?" - אהבה. עד כמה שהשילוב הזה מכוער, כך הוא יפה. למעשה, אין באמת דרך אחרת לבטא את המסרים של הדג נחש, אחד ההרכבים הכי מיוחדים שהיו בנוף שלנו.
קצת מוזר, אבל הדג נחש איתנו כבר 22 שנה ועכשיו גם עם עוד אלבום, העשירי שלהם - "וולקאם טו איזראל" אותו חנכו רשמית בהופעה בת שעתיים בהאנגר 11 בנמל תל אביב. הם אולי לא צעירים כמו פעם, גם הם מודים בכך, אבל המוזיקה שלהם בין-דורית ולא מזדקנת. לראיה - הקהל, שהיה מורכב מבני 8 עד 50, יפים, הרמוניים ושוחרי אהבה כמו הלהקה שבאו לראות, הלהקה שחילקה לכל אחד מהם בחינם עותק חתום של הדיסק החדש.
מה יש בהם, בסטריט, גיא מר, שלומי אלון ושאר חברי הדג נחש? מדוע התעלול הזה שנקרא "היפ-הופ ציוני" עדיין מחזיק מעמד? נדמה שהמורכבות בתשובה הזאת טמונה דווקא בפשטותה. הדג נחש לא אומרים דבר, אבל אומרים הרבה מאוד. הם שרים על אהבת המולדת, אך לא שוכחים אהבת אדם. יש בהם פוליטיקה מבלי שייקחו צד. כמו שהם אומרים ב"לזוז", הם הרי לא היו פה אם לא הייתה להם את הפלטפורמה לדבר על הדברים, לזרוק מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים. "כל הזמן אומרים לנו 'להקת מחאה, אתם מחאה'", אמר סטריט, "לא יודע אם אנחנו להקת מחאה, אבל חשוב לנו להגיב, אנחנו חלק ממה שקורה".
ומה שקורה הוא שהדג נחש הוציאו את "וולקאם טו איזראל" שלכל הפחות משמר את כוחם, אם לא מחזק אותו. בהופעה הם השמיעו כמחצית משירי האלבום שאולי אינו הטוב ביותר שלהם, אבל כנראה הבוגר ביותר. למצבם הפיזי הם נתנו ביטוי ב"סע" הנהדר, שמציג בהומור שנון כיצד המסטולים הצעירים שהקימו ב-1996 להקה בירושלים הם היום חתיארים בני 40 פלוס עם בעיות חדשות של גיל המעבר. מישהו בקהל נתן להם תמונה שצולמה בהופעה בתחילת שנות ה-2000. "וואו, התמונה הזאת מלפני איזה 15 קילו... אה, שנה", סיכם סטריט את המחווה.
השיר הטוב באלבום, לטעמי, שזכה גם לביצוע מושלם בהופעה, הוא "סרט מלחמה". בניגוד ל"סע" הוא כמעט נעדר הומור ויש בו יותר כבדות ("דור הולך ודור בא, מחכים לסיבוב הבא, מנקמה לנקמה, תקועים בסרט מלחמה"), אבל עדיין שומר על צביון דג-נחשי ומסרב להיכנע לשנאה. "יהיה טוב" הוא שיר נוסף, אותו ביצעה הלהקה עם שלוש הבנות של A-WA, האורחות הראשונות בהופעה. משם המשיכו האחיות תאיר, לירון ותגל חיים ל"Habib Galbi" הנפלא שלהן. הבחירה בהן הייתה מצוינת, וההרמוניה על הבמה באה לידי ביטוי בכל ארבעת השירים שבהם נטלו חלק.
היו, כמובן, גם הרבה מאוד קלאסיקות. כמעט 30 שירים בוצעו בהופעה והקצב שנשמר היה כמעט אחיד במשך שעתיים. אפשר היה להצטער על כך שלהיטים אדירים כמו "גבי ודבי", "אנשים" ו"הידיים באוויר" לא קיבלו את מלוא הבמה אלא קובצו כטעימות לתוך רצועה מוזיקלית אחת, אבל עם כל כך הרבה שירים מוכרים בארסנל קשה לתת לכולם ביטוי. את "שירת הסטיקר" ביצעה הדג נחש במלואו, ולקראת סיומו הגיע גם הרגע המרגש של ההופעה - טריביוט לאהובה עוזרי המנוחה, ששיתפה בו פעולה עם הלהקה וסייעה להפוך אותו לנאמבר נצחי.
נצ'י נצ' היה האורח השני והאחרון של הלילה. לכאורה, החיבור בין הדג נחש לכוכב העולה של הסצנה בישראל מתבקש, אבל באופן מפתיע לא עומד במבחן המציאות. נצ'י נצ' מייצג את ההיפ-הופ המסורתי, הכואב והמיוסר ללא מסיכות, בעוד הדג נחש עוטפים כל ביקורת בקריצה ובהומור. לפני כשלושה חודשים ראיתי אותו בהופעה של אהוד בנאי. נצ'י היה אז מבויש ושובה לב. הפעם הוא עלה עם הפאסון הקודר והוריד את מפלס האופטימיות, אבל לזכותו ייאמר שלא רק שביצועיו היו טובים, הקהל אהב אותו ואפשר לנחש שחלק מבני הדור הצעיר באולם באו בשבילו לא פחות מאשר עבור הדג נחש.
הדג נחש עשו בהאנגר את מה שהם עושים כבר יותר משני עשורים - הזרימו כמויות אדירות של אנרגיה חיובית. כמה טוב שאפילו בעידן של הסתות, שיסויים מילוליים, האשמות מכל כיוון וזריקות חצים מורעלים, יש עדיין מי שמפזר אהבה ויש גם את מי שמגיע כדי לאסוף אותה.
