שלוש השנים ואינספור הסדרות שעברו בין העונה הראשונה של "ג'סיקה ג'ונס" לזו הנוכחית, עמעמו באופן טבעי את האפקט שלה בזיכרון. מרחק הזמן הזה היה אמנם הכרחי לבניית היקום הטלוויזיוני של מארוול, אבל צפייה חוזרת בה לקראת שובה מבהירה כמה ההתמהמהות הזו פגעה במורשת של הסדרה. הרבה לפני שלמדנו על צירופי מילים כמו "MeToo" או על סדרות כמו "סיפורה של שפחה", הציגה "ג'סיקה ג'ונס" בדרך פורצת דרך את המורכבות של ההתמודדות עם יחס אלים לנשים. 13 פרקי העונה הראשונה עסקו בבלבול ובכעס, בתחושת אשמה, בטרור רגשי ונפשי ובאונס פיזי ומילולי. הדמות הראשית החזקה כל כך התמודדה באופן ממשי עם קלישאות שמוטחות בקורבנות כמו: "אם לא היה לך טוב, למה לא עזבת?", ובאמצעותה הדגישה הסדרה כי קורבנות שמחליטים לעשות מעשה נדרשים לכוחות כמעט על-אנושיים. הכוח הפיזי של ג'ונס שימש מטאפורה לכוח נפשי שבאמצעותו שרדה את קילגרייב, והשתחררה ממנו לבסוף.
כמעט קשה להאמין שמאחורי יצירה אמיצה כזאת - עם גיבורה שעומדת בשורה אחת עם דמויות כמו באפי, ועם נבל הקומיקס הכי טוב בעשור האחרון בטלוויזיה או בקולנוע - עומדת מליסה רוזנברג, התסריטאית של טרילוגיית "דמדומים". ומכאן גם הסקרנות הגדולה לגבי היכולת של אותה רוזנברג לשחזר את ההצלחה יוצאת הדופן ההיא, בעיקר כעת כשקילגרייב כבר אינו חלק מהמשחק וכשהאשמת קורבן כבר לא באופנה. התשובה לשאלה הזו מגיעה מוקדם מאוד בפרק הראשון, כשרוזנברג משתמשת בחכמה במאורעות הפינאלה כבסיס חדש לערעור הגיבורה שלה. במקום ההקלה שהייתה אמורה להגיע אחרי נפילתו של קילגרייב, תופסת הפוסט-טראומה את החלל. ג'ונס מזוהה כעת עם לקיחת החוק לידיים, או בגרסה הלא תקינה פוליטית: רוצחת. הקורבן שהתגבר על המתעלל עבר סיבוב שלם והפך סוג של נבל בעצמו. לא מעט יצירות קומיקס עסקו בגבול הדק הזה שמפריד בין טובים ורעים, ובסט הערכים שמאפשר לעצור רגע לפני שעוברים אל המקום שממנו אין חזרה, אבל כאן זה שונה.
החיפוש העצמי של ג'ונס (קריסטן ריטר) מוביל אותה, בעידודה הנלהב של אחותה החורגת טריש ווקר (רייצ'ל טיילור), לחקור לראשונה את מקורותיה ואת האופן שבו קיבלה את כוחותיה. העקבות מובילים אותה לחברת IGH המסתורית שקומץ ממעשיה התגלה כבר בעונה הראשונה, ולחשיפה של מערכת ניסויים בלתי חוקית, בהם שימשו היא ואנשים נוספים כשפני ניסויים. הפתיחה הזו של הדלת שנעלה בהדחקה חזקה שנים ארוכות, והמידע החדש שנגלה עם פתיחתה, מחליפים במהרה את טראומת קילגרייב בטראומה חדשה. אם בעונה הראשונה השאלה המרכזית שנחקרה הייתה היכולת של ג'סיקה לשלוט על רצונותיה ומעשיה, כעת היא הופכת להיות: האם היא חזקה מספיק כדי לשלוט בכוחותיה. השאלות הללו של מגבלות הכוח, המרדף אחריו והצורך להתמודד עם השלכותיו סובבות גם את עלילות המשנה של העונה הזו, והופכות בכך את הפרפרזה של ג'ונס על המשפט האלמותי של ספיידרמן להברקה: "עם כוח גדול, מגיעה מחלת נפש גדולה".
אם למישהו עדיין היה ספק באשר למחויבות של רוזנברג להצבתה של "ג'סיקה ג'ונס" כסמל הנשי של התקופה, הוא קיבל עונה שלמה (כולה עלתה בנטפליקס ביום שישי האחרון) שבוימה אך ורק על ידי נשים, כשגם הפעם חוזרים מוטיבים של גברים מניפולטיביים המסתתרים מאחורי גבה של אישה חזקה, תוך שהם מנצלים אותה לטובת מטרותיהם. המחצית הראשונה של העונה עוסקת, אם כן, במתח סביב הניסיון של ג'ונס להתמודד עם השלכות כוחותיה ומעשיה. החלק הזה מרתק ומותח, אף שכבר נשמעו טענות כי הוא מתנהל בעצלתיים. המאבק הפסיכולוגי הזה של הגיבורה מול עצמה ומול שדי העבר, עשוי וכתוב נהדר והופך דמות שכבר חשבנו שהכרנו לבעלת רבדים רבים נוספים. בשיאו של המאבק הזה מתוודעת ג'ונס לדמות מעברה, אף היא בעלת כוחות מועצמים, שמהווה את המראה השחורה שלה: כעס, זעם ותסכול שמתפרצים באלימות נטולת שליטה וזורעים הרס וחורבן. האימה שלה להפוך לכזו בעצמה, היא כלי עלילתי נהדר.
אלא שסיום הפרק השישי מביא עמו תפנית בעלילה, וממנו ואילך משתנה המבנה של העונה. ג'סיקה מפסיקה להיאבק בעצמה ונסחפת יותר ויותר לעיסוק מעגלי בהיסטוריה האישית שלה. הרבה טענות כבר הושמעו כלפי אורכן של העונות בנטפליקס, שבלא מעט מקרים מכילות הרבה יותר זמן מסך מאשר סיפור מוצלח. במשך ארבעה פרקים לפחות מסתובבת העלילה סביב עצמה, ומקדישה זמן רב מדי לעלילות משנה מסקרנות הרבה פחות - כמו ההתמודדות של ג'רי הוגארת (קארי-אן מוס) עם מחלה, או של הסייד-קיק של ג'סיקה, מלקולם (אקה דארוויל), שמחפש את דרכו בין רומנים מזדמנים להזדמנויות תעסוקה. גם ההחלטה להפריד את בין ג'סיקה לטריש מתגלה כבעייתית. האובססיה של האחרונה לצדק על פי שיטתה מסקרנת הרבה פחות כשהיא ברשות עצמה, ומנגד המחסור הזה בצמד החברות-אחיות, שהיה אחד מהחלקים היפים בעונה הראשונה, מורגש היטב.
בשלושת הפרקים האחרונים מנסה הסדרה שוב להגביר קצב, אבל גם הפעם מצליחה רק חלקית. האינטנסיביות העלילתית מרגישה חלשה בשתי רמות לפחות לעומת העונה הקודמת, הן בשל הסיבות שהוזכרו קודם לכן, והן מפני שהעונה הנוכחית למעשה נטולת נבל אמיתי. יצירות גיבורים גדולות באמת מוגדרות לא אחת על ידי האנטגוניסטים שלהם, ול"ג'סיקה ג'ונס" היה אחד מושלם. כפי שהטריילרים לסדרה רמזו, גם העונה הנוכחית מוצאת דרך לעשות שימוש מוגבל בקילגרייב. מבלי לספיילר נאמר רק שקל מאוד לנחש כיצד השימוש הזה בא לידי ביטוי. בהיעדר קילגרייב ולאחר השינוי באופי העונה באמצעה, ניכר מחסור בקונפליקט שיצית מחדש את המתח סביב המתרחש. זה שמוצע לנו במקומו מחזיק סיום עונה יעיל, אבל לא יותר מכך. השיאים הרגשיים של הסדרה חזקים פחות, נפילות המתח ארוכות ועמוקות יותר, ויותר מכל ניכר בה הפיזור לסיפורים קטנים שמנסה להתמודד עם מחסור בסיפור מרכזי חזק מספיק.
גם בעונה חלשה יותר, "ג'סיקה ג'ונס" היא עדיין סדרת הגיבורים הטובה (בפער עצום) של מארוול. קריסטן ריטר המצוינת ממשיכה להעניק לבת דמותה מעברים אמינים ודרסטיים בין כאב, אשמה, פחד ונחישות, שהופכים אותה לעמוקה ומסקרנת יותר מכל חבריה לקאדר "המגנים" החלשה. גם המסר הנשי החזק שיוצא מהסדרה אפקטיבי וחשוב לא פחות מיצירות מוערכות ומהוללות הרבה יותר. ואולי הסיפור של "ג'סיקה ג'ונס 2" הוא פחות פספוס נקודתי ויותר המשך של מגמה. מתוך תשע עונות גיבורים שקיבלנו עד כה, שתיים בלבד (העונות הראשונות של "דרדוויל" ו"ג'סיקה ג'ונס") התעלו לרמת המצוינות שנדרשת כדי לרחף מעל השפע הטלוויזיוני של ימינו. לא פחות ממליסה רוזנברג, נדרש כאן גם חשבון נפש עמוק של ראשי נטפליקס ומארוול לגבי החסרונות החוזרים ביקום המשותף שלהם.
מה דעתכם על העונה השנייה של "ג'סיקה ג'ונס"? מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר