"זכות הצעקה" (HOT8) היא אחת הסדרות החמקמקות יותר שנוצרו לאחרונה בישראל. הטרילוגיה הדוקומנטרית שסוקרת פרקים נבחרים בתנועות מחאה בישראל, בנויה כמעט משברי נושאים, מזפזפת בין שיא אחד לאחר בלי קריינות, פרשנות או טקסט מלווה. התחושה המתקבלת מהצפייה בפרק הראשון היא של אנציקלופדיה ויזואלית חשובה, עמוסה, אבל לא קוהרנטית במסר שלה.
הפרק הראשון סוקר בעיקר את תנועת גוש אמונים ואת הפנתרים השחורים. כידוע, אחת מהתנועות האלה מכתיבה את סדר היום הביטחוני בישראל עד ימינו, השנייה עברה דה-לגיטימציה עד שדעכה והפכה לנוסטלגיה. למיטבי הלכת שלא מתייאשים אחרי פרק אחד, מומלץ בחום לתת ל"זכות הצעקה" הזדמנות מעבר לפרמיירה שלה. זו סדרה שמתגלה רק שנחשפים כל חלקיה, כך שהפרק הראשון עשוי להיראות כמו טבלה ללא מפתח: המוני נתונים מעניינים וחשובים, אבל בלי הצעה לפענוח.
הפרק השני עולה על הראשון באיכותו ובחשיבותו עשרות מונים. אם תצפו רק בפרק אחד מתוך "זכות הצעקה", צפו בפרק הזה שמתעד את עלייתו של מאיר כהנא ואת הרצח של פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצווייג. בפרק הזה רואים בבירור איך על רקע כתמי הדם של גרינצווייג, מצליח כהנא לחבר בין הטינה לשמאלנים לבין הפחד מהערבים, וליצור את הקוקטייל התועמלני המושלם שכולנו שיכורים ממנו כבר שני עשורים. כדאי לצפות ולו רק בשביל הנאומים המחשמלים של כהנא, כדי להבין מי היה האבא הרוחני של "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים".
בפרק השני מסתתרות גם החלטות ששווה להתעכב עליהן, כמו הרפרוף החולף על רצח רבין ועל השבר החברתי שבישר. גם פרשת אלאור אזריה - שבה התבזו מבחירה בכירי הפוליטיקאים בישראל, ושהובילה בדרכה להחלפתו של שר ביטחון באדם שיידע להתאים את עצמו לרוח של אזריה ותומכיו -מוזכרת בקושי כאפיזודה חולפת. והרי בכל מקום שבו חיילים ישראלים מתחככים באוכלוסייה פלסטינית, הדם והזעם של הפרשה הזו ממשיכים להדהד ולהשפיע על היומיום.
נדמה שלא הספקנו לטעום מהפרק השני, וכבר מפליגים במעבר חד למחאה החברתית של 2011 בפרק השלישי. יותר מכל, זה דיוקן של הנאיביות של מובילי התנועה, דפני ליף וסתיו שפיר בעיקר, והתעוזה הכמעט אינפנטילית של הימים ההם. כך גם השתיקה היחסית של הדרג המדיני, שבשעתה נתפסה כחשש מפני כוחה של המחאה, נראית היום - במראה של "זכות הצעקה" - כהתנשאות של מבוגרים מנוסים על ילדים סוררים ולא מתוחכמים במיוחד. העם דורש צדק חברתי? העם דרש פעם. לא נתנו לו. עכשיו הוא שותק.
חשוב לצפות ב"זכות הצעקה" כי היא חוגגת את מה שנהוג לטעון שלא קיים בישראל: סולידריות. כך נראית סולידריות בישראל. כמו הסדרה היא מפורקת, לא רציפה, תמימה וחולפת, אבל היא קיימת. החדשות הטובות הן שאין לה, לסולידריות הישראלית, סוף. החדשות הרעות הן שלא ברור אם יש לה עתיד. "זכות הצעקה" מאפשרת לנו לזכור, לפחות, שיש לה עבר.
הסדרה "זכות הצעקה" משודרת בימי ראשון בשעה 21:00 ב- HOT8