"כמה אפשר למתוח את החוט לפני שייקרע?", תוהה קפטן משטרת פלינט, מישיגן, דבון ברנריטר בשלב מסוים במהלך הסדרה החדשה של נטפליקס. "כמה אפשר לשרוף את הנר משני קצותיו לפני שייכבה?", שואל את המצלמה מפקד המשטרה טים ג'ונסון בהזדמנות אחרת. אם הן לא נאמרות בפירוש, גרסאות של השאלה הזאת מרחפות מעל הסדרה "פלינט, מישיגן" (במקור "Flint Town") לכל אורך שמונת פרקיה. מה באמת יקרה אז? כי נראה שעוד רגע זה שם.
קשה לחשוב על עיר שמייצגת יותר דעיכה אמריקאית מאשר פלינט שבמישיגן. העיר שבה נולדה לפני 110 שנים ג'נרל מוטורס וסיפקה לתושביה מאות מקומות עבודה, הוכתה על ידי גוויעת תעשיית הרכב האמריקאית ואז גוועה בעצמה. זה שנים שהיא נחשבת לאחת הערים העניות, האלימות ומוכות הפשע בארה"ב. תושבים עזבו והותירו בתי רפאים, ואלה שנותרו מאחור הם האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לעזוב, רובם שחורי עור. אם מצבה הרעוע לא מספיק, כדי לחסוך מיליוני דולרים בשנה, ב-2014 החלה העיר להשתמש במי נהר הפלינט לשתייה במקום ימת יורון כפי שעשו עד אז. בשל צינורות ישנים ורעועים התגלו מאוחר יותר כמויות חריגות של עופרת רעילה שהפכו את המים לא ראויים לשתייה. גם אחרי שהתגלו הממצאים האלה, הם הוסתרו מהתושבים לאורך חודשים, ולאורך כל הזמן הזה הם וילדיהם המשיכו לשתות את המים הרעילים.
אין פלא אם כן שיוצרי "פלינט, מישיגן" החליטו לתעד את המתרחש בעיר, ולעשות זאת תוך שהם התמקדות בכחולי המדים. במשך יותר משנה נצמדו אליהם הדוקומנטריסטים זאקרי קנפארי, דראה קופר וג'סיקה דימוק, נטמעו בסביבתם וחשפו משטרה עירונית המתמודדת עם בעיות נפיצות בתנאים בלתי אפשריים. נאלצים להתמודד עם בעיות תשתית והפחתת משאבים, בעודם מסכנים את חייהם כדי לשרת ולהגן על הקהילה, ובמקביל נאבקים לזכות בתמיכתה. קשה לעשות את זה כשיש 98 שוטרים בלבד על אוכלוסיה המונה 100,000 איש, וגם הם מצוידים במעט מדי כלים כדי לבצע את עבודתם נאמנה.
חוסר האמון המובנה של תושבי פלינט במשטרה, בעיקר השחורים כמובן, מועצם לנוכח אזלת היד שנכפית על הכוח בשל היעדר אמצעים בסיסיים. כמו שאומר אחד השוטרים, את האזרחים לא מעניין מצבה הרעוע של המשטרה, לא אכפת להם שעשרות קריאות ממתינות לאנשים הספורים שנמצאים במשמרת בכל רגע נתון. אפילו יריות אקדח בסביבת ילדים לא מצליחות להביא את הניידת אל המקום במהירות המתבקשת. שעות רבות עוברות עד שמישהו מצליח להגיע, הרבה יותר מדי מאוחר. בפרק הראשון אחת הגיבורות הבולטות של הסדרה, השוטרת הצעירה ברידג'ט בלאסקו, מגיעה אל זירת שוד ביתי מזוין 27 שעות אחרי שהבעלים התקשר למוקד.
"פלינט, מישיגן" עוקבת אחר האנשים המושמצים האלה ומאנישה אותם, לטוב ולרע. הם מדברים על פוליטיקה. הלבנים מסתמנים כמצביעי טראמפ שאולי סוף סוף יביא מזור כלשהו לאנשי החוק והסדר, השחורים צוחקים על עצם הרעיון של להצביע למועמד הגזען לנשיאות. כולם משתפים את דעותיהם באגביות ובגילוי לב באופן שלא מצפים לו מאנשים שאמורים לשוות ארשת ניטרלית מול המצלמות, עדות להיטמעות של יוצרי הסדרה בחיי היומיום של האנשים האלה. לצד הפטרולים ברחובות המצלמה מצטרפת אליהם גם בבתיהם וברגעים אישיים, שקטים ואינטימיים. רובם תושבי העיר בעצמם, רובם מיואשים בעצמם, חוששים מגל הקיצוצים הבא שמאיים על המשרה שלהם אפילו אם הם שנים רבות בשירות, ורובם כמובן מבינים את התושבים ואת הרמת הידיים שלהם מהמשטרה. במקרה שלהם, נוסף לחרדות המובנות מאליהן הנלוות לעבודה מסוכנת כזו, נוסף עוד סיכון מאחר שמיעוט השוטרים מאלץ אותם להעביר את המשמרות ברחובות לבדם, בלי שותף שיגבה אותם במקרה הצורך.
אם אלה לא מספיקים, לאורך תקופת צילומי הסדרה התרחשו אירועים אלימים רבים שכוללים שוטרים, חלקם כאלה שבהם האנשים במדים ירו בשחורים חפים מפשע והקימו עליהם מחאות, ומאוחר יותר גם החלו פעולות נקמה של אזרחים מעורערים בנפשם - טבח השוטרים בדאלאס והירי בשוטרים בניידת בניו יורק. האווירה הייתה של התרת דם, של הכרזת מלחמה מצד אזרחים על השוטרים. דיון ריד, צוער בתחילת הסדרה ושוטר בהמשכה, מנתק קשר עם אחיה של ארוסתו אחרי שהוא מפרסם בפייסבוק פוסט הקורא להרוג את כל השוטרים. מתברר שזהו מהלך בסיסי בחייו של שוטר שחור - רבים מחבריו ניתקו איתו קשר כשהתגייס לכוח, וכך גם במקרה של שוטר נוסף ביחידה, קית' אורקהארט, המבוגר מג'יימס בכמה עשורים. לאורך השנים בני משפחה וחברים ניתקו איתו קשר בגלל שהוא שוטר. הוא חלק "מהם", זרוע שחורה בגוף הלבן שמתעמר בהם בקביעות.
אך מה שעולה בבירור במהלך הצפייה ב"פלינט, מישיגן", זה שמנוגדים ככל שיהיו, שני הצדדים האלה מצויים באותה קלחת מלוכלכת, דהויה ונסדקת. אירועים כאלה ואחרים הם כמו טבעת חנק על פלינט, רשויות החוק שלה ותושביה, שגם את נקודות המבט של כמה מהם אנחנו מקבלים במינונים קטנים מדי לאורכם של שמונת פרקי הסדרה, ואלה מהווים כמה מהרגעים הכי מטלטלים ורבי עוצמה שלה. נערה אקראית כבויה מדברת על מצבה האבוד של העיר, אומרת שהיא עתידה להישרף כמו הגיהנום. הייאוש שלה כה מוחשי עד שהמכה שלו כמעט פיזית.
זהו רגע כל כך חזק עד שהוא מדגיש את היעדרם של נוספים כאלה בסדרה. הלוואי שעוד אנשים מן היישוב היו מדברים למצלמה, הלוואי שהיוצרים היו ממשיכים להתחקות אחרי הנערה הכבויה הזאת. בסופו של דבר קשה לא להסיק כי עד כמה שמדובר ביצירה מעניינת, יפה ומעוררת מחשבה, "פלינט, מישיגן" עדיין לא מושלמת. העיסוק הבלעדי במשטרה מביא אותה לוותר על לא מעט היבטים אחרים של העיר החבוטה, בראש ובראשונה משבר המים. הנושא כמובן זוכה לאזכורים (באחד הרגעים האגביים בסדרה אומרת למצלמה תושבת אלמונית שהם עדיין נאלצים לשלם חשבון מים!) ומראות חוזרים ונשנים של בקבוקי המים שהעיר צורכת, אבל אחרי הכל הוא נדחק לשוליים. הזדמנות מוחמצת לעיסוק מעמיק בנושא החם הזה.
יחד עם זאת, יש יתרונות בבחירה לעקוב דווקא אחרי השוטרים השנואים. היא מיטיבה לחדד את המתיחות בין התושבים לבין הרשויות, וההתרחשויות משליכות תכופות על מצבה של האומה האמריקאית, על האופן שבו היא זונחת את ענייה ומסיטה מבט מהחצרות האחוריות שלה. אפילו כשהם כוללים את האנשים שמייצגים את מוסדותיה. זהו כמובן שיקוף של המתיחות המתמדת בין אנשי המעמד התחתון של ארה"ב לבין האנשים שאמורים להגן עליהם, בעיקרה חוליה עכשווית בשרשרת של מתיחות גזעית בת מאות שנים.
יוצרי "פלינט, מישיגן" מביטים בזה מהצד, בלי שיפוט ובלי כחל ושרק. לא חוסכים בכלום, לא מטשטשים דבר - אנו רואים את פרצופיהם של המתים ושל העצורים לכל אורכה. המראות של הסדרה לבדם אומרים הכל. פיוטיים להפליא כשם שהם לעתים מהפכי קרביים, עמוסים בצילומים מרהיבים ובנופים אורבניים ופרבריים המחזירים את האורות הכחולים-אדומים של הניידות. כרוניקה אסתטית של החבל הנקרע והנר הכבה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר