אחרי עונה קצת מעייפת קיבלנו פיצוי בדמות גמר מותח ואפילו מרגש, עם סיום מתוק. לא קשה להיות בטים טוהר ואוולין - הם מתוקים, נחמדים, מרגשים, מצחיקים ובסופו של דבר גם ווינרים. הם ווינרים מהסוג שהצופה יכול לשכנע את עצמו שגם הוא יכול להיות. לאורך המרוץ הם אמנם היו בין הצוותים המובילים, אבל זה אף פעם לא בא להם בקלות. הם תמיד קצת נופלים, קצת מתברברים, קצת מתפרקים רגשית (אוולין) פה ושם פזורי דעת עד כדי איבוד רמז קריטי (שוב, אוולין), אבל הם אף פעם לא מוותרים, יודעים לאסוף את עצמם ואחד את השנייה ובחלק מהפעמים הם גם הגיעו ראשונים. איזה מזל שאחת מהן הייתה בגמר.
רובו של הגמר צולם עוד בתאילנד (רק משימה סמלית ואחרונה הושארה לצילומים בישראל, ואליה הגיעו המתמודדים מסופרים באופן בולט מאוד לעומת החומרים שצולמו בתאילנד), שם בוצעו המשימות הפיזיות הגרנדיוזיות והמטורללות שאוהבים להפגיז איתן בגמרים מהסוג הזה: קחו כדור פורח, רדו בצניחה חופשית לקרקע תוך שאתם קוראים כתובת בתאילנדית, טפסו על הבניין הכי גבוה בעולם, געו בירח ולכו על קורות כשכל מה שמחזיק אתכם זה חוט דנטלי וקרס דיג. צאו לדרך! התיאור אולי מעט מופרז, אבל הוא לא רחוק ממה ששלושת הזוגות נדרשו לעשות בגמר.
אין ספק שהמוחות היצירתיים והמעוותים של יוצרי המשימות בתכנית הזאת עבדו שעות נוספות וראו פרי בעמלם - המשימות היו מקוריות, מרשימות, מחרידות ומלחיצות גם במרחק הבטוח שבין השזלונג והמרקע ובין גורד השחקים התאילנדי המכונה "סקייווק". ואולם, הניצחון והפסד בגמר הזה נחרצו לא על ידי המשימות כי אם על הדינמיקה בתוך כל אחד מהצמדים. כן, המשימות היו אתגר אקסטרים לגוף ולנפש. אין בכך ספק. אבל העובדה הפשוטה היא שבסופו של דבר כל אחד משלושת הזוגות השלים אותן. וגם הפערים שנפתחו בין הזוגות בשלבים שונים של המשחק - פערים שנסגרו ונפתחו מחדש והתהפכו שוב - בסוף הצטמצמו לפערים של רגעים בודדים.
אז מה בכל זאת עשה את ההבדל? בכל אחד מהזוגות הפיינליסטים יש צלע אחת חזקה יותר ואחת חלשה יותר במשחק. מי שעקב אחרי העונה לא יתקשה לומר מי הוא מי בכל אחד מהצמדים. הלן היא הכוח המניע בזוגיות שלה עם רגב, לאורך כל המשחק היא זו שמשכה קדימה, לא ויתרה, נתנה פייט וסחבה אותו אחריה. טוהר הוא יצור תחרותי מאוד, אבל הוא גם בן זוג רגיש מאוד לאוולין, הוא יודע איך לדחוף אותה, להרים אותה למעלה ולחזק אותה. זה אגב, ההבדל הקריטי בין שני הזוגות הנשואים שהגיעו לגמר: ההבדל בין למשוך ללדחוף מעלה. אצל דניאל ואליהו אמנם פחות יצא לנו לראות את זה, כי הם הרגילו אותנו לתקתוק של משימות תוך דקות. אבל גם אצלם יש חוליה מעט חלשה יותר - אליהו.
למרות פער מאוד גדול שנפתח בתחילת הפרק בין שני הזוגות הנשואים לבין זוג הדוגמנים (לרעתם של האחרונים), בגלל טעות טיפשית בשיקול הדעת של מי יבצע איזה חלק במשימה, הצליחו הבנים בסופו של דבר לסגור את הפער. למשימה המרכזית של הגמר (או לפחות הכי מפחידה וזו שהוקדשו לה מירב דקות השידור), הידועה גם בכינויה: "משימת הגובה הגבוהה ביותר בתולדות המרוץ למיליון" (או בקיצור: מההבבה"ל) הם מגיעים כששני הזוגות עדיין נמצאים באותה נקודה פחות או יותר. עבור אוולין וטוהר המשימה הזאת היא סגירת מעגל מושלמת: לבניין יש משמעות סנטימנטלית מיוחדת עבורם, למשימה גם: מדובר בהדהוד של המשימה הראשונה במרוץ שהתקיימה עוד בארץ שבה התחוור לאוולין שהיא סובלת מפחד גבהים משתק.
בדיוק כמו אז בתחילת המרוץ היא מתקשה מאוד לשלוט ברגשותיה ובגופה ונדרשים מאמצים עילאיים שלה ושל טוהר כדי להצליח להתקדם לאורך הקורה השלוחה בין שמים וארץ. ועוד בדיוק כמו אז: היא מגיעה מרחק פסיעה מסיום המשימה ונופלת. שואל את עצמו הצופה (ואוולין איתו, יש לתאר): איך לעזאזל היא תעמוד בזה שוב?! ואמנם היא מתפרקת, בוכה, רועדת, מתפטרת, מוותרת, מתייאשת, ואז איכשהו הוא מצליח לשלוף אותה מתהומות הוויתור והיא נאספת, נדרכת, נטענת ועושה את זה שוב. יותר טוב.
במשימת הגובה הראשונה במרוץ, אחרי שהיא נפלה והתחילה מחדש, הוא נישק אותה ואמר לה "התאהבתי בך מחדש על הקורה ההיא, שוב ושוב ושוב". כשהם ירדו מהקורה בתאילנד היא אמרה לו: "לא הייתי יכולה לעשות את זה עם אף אחד אחר חוץ ממך. תודה, תודה תודה". וזה ההבדל. אוולין טובה יותר כשהיא עם טוהר. וטוהר? הוא תמיד טוב. והרי לכם זוג מנצח.
