סוף סוף ניצחנו. לא עוד תיקו מבאס, הלאה תחושת החמיצות, די לוועדות החקירה וברבורי הלוזרים - לראשונה מאז מבצע "אופרה" ב-1981, אי אפשר לערער על בכירותינו. עבור מי שמעולם לא הפסיקה לראות בעצמה מעצמה צבאית אזורית מובילה, 37 שנות באסה הן הרבה יותר מדי. החגיגה התקשורתית סביב פרסום פרטי מבצע "מחוץ לקופסה" לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה, חשפה עד כמה הכמיהה הזאת לסמן וי עם האצבעות הייתה ונותרה משאת נפש לאומית. יכולים להמשיך לספר לנו על הישגים בהייטק ובמדע, אבל התמונה של פצצה נוחתת בדיוק במרכז הכוונת היא גם ב-2018 סיבה למסיבה בפרובינציה. עם צ'יפים של מעבד לא הולכים ליוטיוב. אף שרוב מוחלט של פרטי המבצע דווחו ונחשפו לאורך השנים, כולל התבטאויות מפורשות וחצי-מפורשות של בכירים, האפשרות לחגוג אותם שוב מחדש - פרט אחרי פרט, שנייה אחרי שנייה - נקטפה בשתי ידיים. איך זעקה כותרת עמוסת פאתוס? "בכל זאת הפצצנו, למרות הכל".
משעשע לחשוב על הדיסוננס בין הפעולות הכירורגיות והמדויקות הללו של הפצצה תוך תיאום מושלם בין שמונה כלי טיס, שמבוססת על חומרים ממבצעי ביון מסעירי דמיון של המוסד ואמ"ן, לבין החיה האנכרוניסטית ושמה הצנזורה הצבאית בישראל. בחמש בבוקר, תוך כדי ניסיון לרבע את מעגל האינטרסים של כלי תקשורת מקוונים ומודפסים כאחד (ומה עם מהדורות הטלוויזיה?), הוחלט לפרסם תחת מגבלות ופיקוח צמוד של חיילי וקציני היחידה. לאינטרנט כמובן חיים משלו, ובטוויטר חגגו הסיפורים והחשיפות כבר בימים קודם לכן, והאתרים עצמם כמובן גנבו עוד שעה לכאן ושעה לשם - וכך בארבע לפנות בוקר לערך, נחשף בשיאו של טרלול ישראלי אופייני הסוד הידוע לכולם. מערכות השתוללו, כותרות אדומות נמרחו ועורכים טרוטי עיניים ניסו להלך בין מה שמותר לומר לבין מה שעדיין אסור - רק כדי שנוכל לחוות את ההתעלות של האופוריה הקולקטיבית.
האור הירוק של הצנזורה לפרסום פרטי המבצע הזניק מערכה חדשה - הקרב על הקרדיט. פוליטיקאים וקצינים בעבר ובהווה שעטו אל האולפנים, איש איש ודף מסריו, דורכים ודוחקים זה את זה, משל היו בעיצומו של סייל באיקאה. במקרה של חלקם, ניכר שהתכוננו במשך שנים לרגע זה, עם דימויים ציוריים ככל הניתן כדי לשרטט את חלקם בסיפור הגבורה. גבי אשכנזי גולל שוב ושוב את סיפור חתונת הרל"שית שלו, בה נאלץ לנכוח בלילה בו הוחלט לצאת לפעולה, ובעודו מביט באורחים המאושרים - תהה אם יתעוררו באישון לילה לקול אזעקות עולות ויורדות. האלוף עידו נחושתן חזר על העובדה שהסורים לא יודעים עד היום מה הכה בהם. אהוד ברק סיפר על ההיסטריה בקבינט והצורך ב"מבוגר אחראי", אולמרט על השיחות הנחושות עם הנשיא בוש. כולם היו שם, כולם שאלו שאלות קשות והתחבטו בגודל השעה, ביקשו הבהרות ושקלו חלופות והסכימו בלב כבד שזוהי הפעולה הנכונה. פרקטיקה של ועדות חקירה הרגילה את מנהיגנו לשרטט את עצמם כשקולים וקרי רוח, אבל האם יש לקבל זאת כעובדה?
האסכולות בסיקור התקשורתי של אתמול (רביעי) התחלקו בבירור לשניים: מי שבולעים בצמא כל פרט על כמויות חימוש, בניית תמונה אסטרטגית ונחישות אל מול החשש למלחמה, מי שמתענגים שוב ושוב על כל הצגה חוזרת של הפיצוץ המשכר. מנגד, היו גם מי שהעזו להעלות שאלות ולהביא מידע ששופך אור חדש על השתלשלות האירועים. ב"שש עם" של חברת החדשות, למשל, היו הרוחות כה מרוממות עד כי בריאיון עם איש אמ"ן שהגיע לאולפן, נשמטו שאלות כמו: "איך פספסנו כור גרעיני בשלבים מתקדמים, בחצר האחורית של ישראל?",ובמקומן הגיעו שאלות חשובות הרבה יותר כמו "זהו לילה שלא תשכחו, נכון?", הנוקבת. הגדיל לעשות הפרשן הצבאי רוני דניאל, שבניסיון לבטל את הטענות של המוסד להקטנת חלק בחשיפת הכור, פלט בגיחוך: "לוחמי ולוחמות המוסד, בימים אלה צריך לומר גם לוחמות, קיבלו את הקרדיט שלהם". גם במהדורה המרכזית התבטל חיש מהר הצורך לעסוק בשאלת הזמנים והעליונות המודיעינית הישראלית, בה מושקעים מיליונים רבים כל כך. למה להעכיר תחושת ניצחון?
היו, כאמור, מי שזכרו גם ביום של אופוריה לאומית מתפרצת את תפקידה של עיתונות שאינה מתודרכת על ידי דוברים וחיילי צנזורה. תחקיר מרשים של אלוף בן ועמוס הראל ב"הארץ" שרטט את אותו מחדל מודיעיני שהזניח את הזירה הסורית להנחות עבר שגויות, וניצל רק בזכות אבחנה כמעט מקרית בקיומו של מתקן חשוד בסוריה. ב"המקור" בערוץ 10, חשף רביב דרוקר כיצד הדלפה שהגיעה ככל הנראה מראש המוסד המנוח, מאיר דגן, שלחה עיתונאי תמים לתהות באוזני דיפלומט ישראלי בוושינגטון לפשר קיומו של כור בסוריה - והקפיצה מיד את הדרג המדיני לאשר את המבצע מיידית, בטרם המידע על מודעות ישראלית ידלוף אל סוריה. בהמשך, נחשפה בפירוט נרחב באותו תחקיר שרשרת ההתנגשויות בין ראש הממשלה ושר הביטחון, שנוהלה, לכאורה, על רקע קרב פוליטי אפוף אינטרסים. בהימנעות הזו מדרמטיזציה ואופוריה, התברר שגם הפעם ישנו פער עצום בין אתוס פאר הניצחון לבין הנעשה בשטח, ושעל אף הצורך להיראות שקולים - לא הכל היה קר ורגוע.
בהיסחפות הכמעט עצלה הזאת אחרי אתוס המנצחים והאמיצים, הצליחה עוד מסקנה מרתקת על הישראליות החדשה לחמוק בתוך גלי האופוריה. הזהירות העצומה והמתבקשת שהושקעה בניסיון להקטין את חתימת המבצע כדי לא לגרור את אסד בעל כורחו למלחמה, נעלמת כאשר הדברים מגיעים לתחומים אחרים בישראל. במצב מלחמה דורשת החברה הישראלית ממנהיגיה הוכחות ברורות לאסטרטגיה סדורה, דיונים והתייעצויות, שקילת חלופות, קור רוח וזהירות מתבקשת. ספרים ותחקירים רבים כבר הכריעו גורלות פוליטיים בישראל על קבלת החלטות שגויה בצל מלחמה. מנגד, כשאותם מנהיגים משסעים חדשות לבקרים קבוצות אוכלוסיה זו בזו, תוקפים את התקשורת ובתי המשפט והמשטרה, ומשמיעים שקרים שנועדו לשרת את סדר יומם - הסנקציות אינן קיימות. מה הפלא שבתוך הקרנבל על התקיפה, נזכרו רק מעטים (אמנון אברמוביץ', למשל) לתהות לפשר החגיגה ולאצבע בעין שתקעה ישראל בעינו של דיקטטור מסוכן.
בסופו של יום, חגיגת "מחוץ לקופסה" מתחברת כמעט באופן טבעי לקרנבל חגיגות ה-70 ופתיחת השגרירות המיוחלת בירושלים. כולם מסמנים ניצחונות ברורים, מוחלטים, כאלו שניתן לקחת עליהם קרדיט ולנפנף בו אל מול העולם כולו. בהשלכות המעשים נדון כבר מתישהו בוועדת החקירה.
