לפני כחודשיים הוצג "שבעה ימים באנטבה" בהקרנת בכורה עולמית במסגרת פסטיבל ברלין, ועורר תרעומת רבה בישראל מצד אנשים שלא צפו בו, והסתמכו על דיווחים באשר לתוכנו. בסוף השבוע הקרוב הוא יעלה כאן לאקרנים, וכך תהיה לצופים המקומיים הזדמנות לחזות בו ולהחליט אם הסערה סביבו היתה מוגזמת - ואולי דווקא מינורית מדי.
הסרט, מן הסתם, מספר כיצד טרוריסטים גרמניים ופלסטינים חטפו מטוס אייר-פראנס שהמריא מישראל לצרפת, הנחיתו אותו באוגנדה והחזיקו את הנוסעים היהודיים כבני ערובה עד אותו מבצע חילוץ הירואי בהובלת יוני נתניהו ז"ל, שכאן מקבל זמן מסך מועט ומשתמע כי חלקו בפעולה היה מועט. הפעם, הבמאי הוא ג'וזה פדיליה, מי שבין היתר ביים בעבר את "יחידת עילית" זוכה דוב הזהב בפסטיבל ברלין ואת העיבוד המחודש ל"רובוקופ", והוא גם המפיק ואחד הכוחות היצירתיים המרכזיים של "נרקוס".
מובן כי זה לא הסרט הראשון שנעשה בנושא - קדמו לו כמה וכמה תוצרים, ובראשם "מבצע יונתן". הגרסה של פדיליה נבדלת מכל אלה, שכן היא מציגה את האירועים מנקודות מבט שונות: למשל, הוויכוחים בתוך הקבינט הישראלי בין ראש הממשלה יצחק רבין, כאן בגילומו של ליאור אשכנזי, ושר הביטחון שמעון פרס, אותו משחק הבריטי אדי מרסן. יותר מכל, ובשל כך פרצה הסערה סביבו, הוא מתמקד בפרספקטיבה של הטרוריסטים, בעיקר הגרמניים, ומנסה להבין את המניעים שלהם ולהציג את צדדיהם האנושיים.
שני המחבלים הגרמניים הגיעו מארגוני שמאל אנרכיסטיים. לגבר קראו וילפריד בזה, ומגלם אותו דניאל ברוהל, מי שהפך לשחקן הגרמני המוכר והמייצג של דורו, אותו כבר ראינו כאן בשלל סרטים מקומיים - מ"להתראות לנין" ועד "לבד בברלין", וגם בהפקות הוליוודיות, למשל "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". את האשה, בריגיטה קוהלמן שמה, משחקת הבריטית רוזמונד פייק, שאפשר לומר כי הקשר שלה לישראל התחיל לפני עשור וחצי, עת כיכבה ב"הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי. מאז זכתה להופיע בתוצרים מצליחים הרבה יותר, ובראשם "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר, שעל הופעתה המרשימה בו היתה מועמדת לאוסקר.
אני פוגש את השניים במלון ברלינאי יום לאחר פרמיירת הסרט, ואיתי קבוצה קטנה של עיתונאים אירופאיים שלאור הנסיבות, מניחים לי להציג כמעט את כל השאלות. אני אומר לברוהל ולפייק כי כל ילד בישראל מכיר את הסיפור על מבצע אנטבה, ותוהה איך זה אצלם. "אני מעולם מעולם לא שמעתי עליו. לא היה לי מושג בכלל, זה מדהים אותך?" אומרת/שואלת הבריטית, והגרמני מרחיב - "אני ידעתי את הפרטים רק במעומעם. לא ממש הייתי מודע לזהות החוטפים ולמה שהתרחש. רבים בגרמניה כמוני, כי שנה לאחר מבצע אנטבה, הצבא המערב-גרמני הוציא לפועל מבצע דומה לשחרור של בני ערובה גרמניים שהיו על טיסת לופטהנזה, ומטבע הדברים זה תפס אצלנו את רוב הפוקוס".
האם חשבת פעמיים לפני שהסכמת לקבל על עצמך דמות של טרוריסט?
ברוהל: "כמובן שזה לא תפקיד שמקבלים בלי היסוס, אבל היה לי ברור שהמטרה כאן אינה לעשות סרט אקשן מגניב, אלא משהו עם מצפון פוליטי. לא היה מעניין אותי לעשות משהו שמצייר את המציאות בשחור ולבן ומתאר כיצד חיילים הירואים הרגו נבלים קרי-דם ותו לא. עניינו אותי נקודות המבט השונות והרבדים השונים, וההזדמנות שהיתה לי להבין את המוטיבציות של הגרמנים ושל הפלסטינים. גם הם בני אדם, אחרי הכל".
אז מה היתה המוטיבציה שלהם, להבנתכם?
פייק: "הרוח האנרכיסטית היתה חזקה באופן יוצא דופן בגרמניה של שנות השבעים. אין עוד הרבה דוגמאות היסטוריות לתנועה שהיתה כל כך קיצונית גם בדיבורים וגם במעשים. כשהתחלתי לחקור אותה, לצורך עשיית הסרט, הבנתי שקם דור שרצה למתוח קו ברור בינו לבין הדור שקדם לו, כלומר זה שהיה אחראי לנאציזם.
"הטרוריסטים הגרמניים של שנות השבעים הם ילדים שלמדו בבית הספר על הפשעים של ההורים שלהם ועל איך שהרוע שהוליד את הנאציזם עדיין קיים בתוכם, ורצו להתנער ממנו בצורה הכי נחרצת שיש. בגלל זה יצאו כך נגד כל מה שייצג בעיניהם את הקפיטליזם ואת האימפריאליזם, אותם ראו כמעין המשך של הנאציזם. גיבורי הסרט עשו זאת בנאיביות, כי לא הבינו את המשמעות הטמונה בכך שצמד גרמניים מחזיקים יהודים כבני ערובה, בסך הכל שלושה עשורים אחרי השואה. מה שמטריף אותי זה שבתוך כל המחשבה הרדיקלית והאנרגיות שלהם, הם לא היו מסוגלים להבין איזו סיטואציה מזעזעת הם הולכים ליצור ואיזו תחושה תהיה לחטופים היהודיים תחת איומי האקדח והצעקות שלהם בגרמנית. הנאיביות הזו פשוט מדהימה".
לא חששת שהסרט הולך קצת רחוק מדי עם הרצון שלו להאניש את הטרוריסטים?
פייק: "לא, וההוכחה הכי טובה לכך היא שאף אחד בקהל לא עצוב כשאנחנו מתים. זה מראה שהאיזון כאן נכון. אני חושבת שדווקא הסרטים שמציגים טרוריסטים כמכונות הרג על-אנושיות משרתים את הטרור ואת מכונת התעמולה שלו. סרטים כמו 'שבעה ימים באנטבה', שמציגים מחבלים כבני אדם, מאפשרים לנו לפצח טרוריסטים ואת המנגנון של ארגוני טרור".
לפי המתואר בסרט, לטרוריסטים היתה הזדמנות לחסל את בני הערובה לפני השלמת המבצע של הכוחות הישראלים, אבל הם בחרו להשאיר אותם בחיים. האם זו פרשנות שלכם, או עובדה?
ברוהל: "יש אפקט רשומון סביב מה שבאמת אירע באותו לילה. דיברנו עם חייל ישראלי שסבור כי הטרוריסטים לא היו מאומנים מספיק ולכן קפאו בזמן ההסתערות. עם זאת, יש בני ערובה שאומרים אחרת. איש הצוות הצרפתי שהיה בקשר הדוק עם הגרמני וניהל איתו שיחות פילוסופיות מעמיקות, אומר שהוא עשה בחירה מודעת לא להרוג את בני הערובה. היה להם מספיק זמן לעשות זאת, והם החליטו לגלות אנושיות ולא ללחוץ על ההדק. אני מאמין לזה. היה לי חשוב מאוד לתאר את הרגע הזה כפי שהוא קרה, להראות איך הדמות שלי מסתכלת ביהודים ומחליטה לא להרוג אותם. מהתחקיר שערכתי לצורך צילומי הסרט, גיליתי שככל שהסיפור הלך והתפתח, כך החלו להתעורר בטרוריסט יותר ויותר ספקות. הרעיון המקורי שלו הלך וקרס עד שהוא החליט לא להרוג".
פייק: "יש כל כך מעט מידע בנושא, אבל יש לא מעט רמזים שאפשר ללמוד מהם על מה שקרה. העובדה היא שבני הערובה היו בטוחים שהטרוריסטים הולכים לירות בהם, והעובדה היא שזה לא קרה".
אתם לא חושבים שזה אירוני שהסרט מתיימר להעביר מסר פציפיסטי, אבל הוא עושה זאת דרך סיפור על אחד המבצעים הצבאיים המוצלחים בתולדות ישראל? המסקנה כאן היא דווקא שכוח צבאי הוא לא רעיון כל כך רע.
פייק: "אני חושבת שהסרט פרובוקטיבי, דו משמעי ומעלה שאלות. הדיאלוג בין רבין לפרס בסופו, למשל, מציג את השאלה הגדולה מכולם - 'או.קיי, המבצע הזה הצליח, אבל מה יהיה בעתיד?'"
ברוהל: "אני מתעניין בהיסטוריה, אז חקרתי איך רבין התפתח והקשבתי לנאום האחרון שלו לפני שנרצח. הוא אמר שם שאחרי כל כך הרבה שנים בצבא, הוא יכול להגיד שמלחמה היא לא הפתרון. לכן הייתי רוצה שהרבה צופים צעירים, בעיקר כאלה שלא שמעו על הסיפור, יצפו בסרט וילמדו ממנו".
הדמות שלך בסרט אומרת שאירופה משותקת בידי האשמה של מלחמת העולם השנייה. אתה חושב שגרמניה עדיין משותקת, ובשל כך גם מתקשה להעביר ביקורת על ישראל?
ברוהל: "יש עדיין אשמה, אבל מסוג אחר. כשאני גדלתי, בגרמניה של שנות השמונים, שבעים אחוז מהתכנים בשיעורי היסטוריה היו הנזק שאנחנו גרמנו לעולם במלחמת העולם השנייה".
פייק: "וואו, זה משא כבד לילד לקחת על עצמו".
ברוהל: "כן, ואני חצי ספרדי, אז כשהייתי משחק כדורגל עם ילדים ספרדיים ומנצח אותם, הם היו צועקים לי 'נאצי' ואני הייתי שואל אותם 'ומה עם פרנקו?". אם כבר כדורגל, אני חושב שהרגע שבו הפסקנו לפחד מלגלות רגשי לאומנות מחדש היה אחרי הזכייה בגביע העולם האחרון, לפני כארבע שנים. אז ראית אנשים עומדים ברחובות ברלין ומנופפים בדגל הגרמני, בלי בושה. זו היתה הרגשה מוזרה, קצת מפחידה אפילו, אני לא כל כך אוהב דגלים".
ברוהל מנסה להמשך לדבר על הדרך בה גרמניה התמודדה עם העבר שלה, אבל אשת יחסי הציבור פורצת לדרך ומושכת אותו לחדר הבא, לריאיון הבא. "אני מניח שיכולנו להמשיך לדבר על זה לנצח", הוא מתנצל בעודו קם מן השולחן, ומכל הציטוטים שלו, זו אולי האמירה היחידה שלאיש כאן לא תהיה מחלוקת עמה.
