מאז יצאה לפועל ב-1976, הפעולה לשחרור בני הערובה הישראלים מאוגנדה כבר פרנסה כמה סרטים. הבולט שבהם היה כמובן "מבצע יונתן", אולי הסמל הכי מובהק של הקולנוע הישראלי הפטריוטי (ולא שיש תחרות קשה על התואר). אתמול, נוסף תוצר חדש המבוסס על האירוע ההיסטורי הכה מדובר - "שבעה ימים באנטבה", שהוצג בפרמיירה עולמית מחוץ לתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין, ועורר חיש-קל תהודה בינלאומית רועשת.
הפעם, מדובר בהפקה בריטית דוברת אנגלית, עם שחקנים מכל רחבי תבל, כולל ישראל, ובמאי ברזילאי - ג'וזה פדיליה, אחד הקולנוענים העולים בעולם הקולנוע, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל עם "יחידת עילית" לפני עשור, ביים את העיבוד המחודש והמוערך ל"רובוקופ" לפני ארבע שנים ומשמש מפיק של "נרקוס".
הצפייה בסרט גילתה כי יש בו כמה שינויים בולטים לעומת "מבצע יונתן" וגרסאות קולנועיות קודמות של הסיפור. אחד מהם כבר הספיק לפרנס כתבה בהוליווד ריפורטר, שאף פנו לבקש תגובה מראש ממשלת ישראל, אך לא קיבלו מענה: בניגוד למה שתואר באותה קלאסיקה משנות השבעים, כאן יוני נתניהו ז"ל, בגילומו של אנחל בונני, אינו הגיבור. למעשה, הוא דמות זניחה למדי, עם כמה שורות דיאלוג בלבד, שנורה בגב בידי חייל אוגנדי בשלבים הראשונים של המבצע, ומותירה את הבמה לחיילים אחרים שמשלימים אותו בהצלחה.
"מה שאני מתאר, אלה העובדות כהוויתן", אמר על כך פדיליה אתמול. "ערכתי תחקיר מעמיק ואפילו טסתי לישראל כדי לדבר עם אנשי סיירת מטכ"ל שהיו בצד נתניהו, למשל אמיר עופר ואהוד ברק, והסרט ממחיש בדיוק את מה שהם סיפרו לי". לאחר מכן, הוסיף עקיצה לעבר בנימין נתניהו, שמן הסתם לא היה באנטבה בעת המבצע - "אני מציג את הגרסאות של מי שהיו שם. הגרסאות של מי שלא היו שם שוות כמו גרסאות של מי שלא היו שם".
חידוש מהותי יותר ב"שבעה ימים באנטבה" הוא ריבוי נקודות המבט שבו. הסרט מתרחש בכמה מוקדים. הוא מתאר את ההתרחשויות בקבינט הישראלי ובעיקר את הוויכוח בין פרס הנץ ורבין היונה, המנסה לשכנע את יריבו המושבע כי יש לשאת ולתת עם הפלסטינים. אך עוד יותר מכך, התסריט מקדיש את מרב מרצו לתיאור נקודת מבט של החוטפים, חלק מהם פלסטינים וחלק גרמנים, כזכור.
הסרט מנסה להבין את המניעים של אותם טרוריסטים. כמו כן, הוא מציג אותם כשברירים ומלאי ספקות וייסורי מצפון, ובקיצור מעניק להם ממדים אנושיים. יש כבר עיתונאים המנסים לנצל זאת כדי ליצור סביבו שערוריית ענק, אולי כי לאנשים כבר נמאס מ"פוקסטרוט" אז צריך למלא במשהו את הוואקום, אבל התגובה כלפיו נדמית מעט חסרת פרופורציות. אחרי הכל, זה לא שהוא פורץ איזשהם גבולות מוסריים. הרי אין סדרת ריגול ומתח מן השנים האחרונות, ותהיה היא אמריקאית או ישראלית, שלא הציגה את המחבלים שבה כבני אדם והתעמקה בפסיכולוגיה שלהם ובמציאות החברתית והפוליטית ממנה הגיעו, ו"שבעה ימים באנטבה" פשוט ממשיך את הדרך הזו.
את שני הטרוריסטים הגרמניים מגלמת רוזמונד פייק הבריטית, מי שהיתה מועמדת לאוסקר על "נעלמת", וכן דניאל ברוהל, אולי השחקן הגרמני הכי מפורסם בדורו ("להתראות לנין", "קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים", "אשתו של שומר גן החיות" ומה לא). בריאיון בלעדי לוואלה! תרבות, שנפרסם במלואו לקראת הפצתו המסחרית הרחבה של הסרט בעוד כחודש, התייחסו אתמול השניים גם לטענה כי הם מעוררים יותר מדי אהדה כלפי הדמויות של המחבלים.
"אין לי אמפטיה כלפיהם וכלפי המחבלים הפלסטינים, אבל כן יש לי הבנה למוטיבציות שלהם", אמר לי ברוהל. "חשבתי פעמיים שלפני לקחתי על עצמי תפקיד רגיש כזה, אבל היה לי חשוב שסוף כל סוף ישמעו את הקולות של הפלסטינים ושל הגרמניים בסיפור הזה ויראו אותם כבני אדם. בניגוד ל'מבצע יונתן', הפעם זה לא סרט שכל מה שמעניין אותו זה לתאר מבצע הירואי בו חיילים ישראלים הרגו נבלים קרי דם".
"אני חושבת שהטרוריסטים הגרמנים היו נאיבים", הוסיפה פייק. "הם לא הבינו את המטען ההיסטורי בכך שגרמניים לוקחים יהודים כבני ערובה. בכל מקרה, אני לא חושבת שהסרט יוצר אמפטיה כלפיהם, וההוכחה הכי טובה לכך היא התחושות של הצופים כשהם מתים - אף אחד לא עצוב כשצה"ל הורג אותם. להפך, מה זה לא אכפת לך מהמוות שלהם. הסרט פשוט מתאר אותם כבני אדם, כמו ש'הנפילה' עשה עם היטלר, אבל זה שאתה מבין אותם לא אומר שאתה בעדם, יש פה איזון נכון". במסיבת העיתונאים, הצהיר הבמאי בנושא - "כן, מה לעשות, גם לטרוריסטים יש מצפון, בדיוק כמונו. הם לא זומבים".
ואם תשאלו לדעתי, אז ככה: יותר מכל, התסריט של גרגורי בורק הסקוטי פשוט מנסה לגרום לאירופאים להרגיש טוב עם עצמם. בשלב מסוים מצהיר אחד הפלסטינים "היהודים עשו לנו מה שהנאצים עושים להם", ושורת הדיאלוג הזו קיימת כמובן כדי לעזור לגרמנים להתמודד עם רגשות האשם שלהם ולחשוב שהם לא לבד, ומשמעותי מכך: לאורך כל הדרך, הדמויות הכי נעלות בו הן האירופאיות. הערבים והיהודים מוצגים בו כשני עמים ילידים וילדותיים הנלחמים זה בזה כמו חיות בג'ונגל, ואילו הגרמנים ואנשי צוות המטוס הצרפתיים מתוארים כאינטלקטואלים ליברליים והומניים, עם שיקול דעת ותושייה. הסיפור של מבצע אנטבה, אם כך, שולי בדרמת המתח הזו, המשתמשת במיתוס הישראלי רק כדי לעשות לברלינאים נעים בגב.
מעבר לשאלות הפוליטיות, לא נרחיב יותר מדי לגבי איכות הסרט, שכן הוא ייצא בארץ כבר באמצע מרץ ואז תהיה הזדמנות להתייחס אליו בפירוט. בינתיים, אציין כי נתקלתי בעיקר בתגובות שליליות כלפיו, והעוינות חוצה גבולות ולאומים: מבקרים אמריקאים, אירופאים ואסייתיים הביעו בפני או העלו על הכתב את דעתם העוקצנית, ואפשר להבין אותם. "שבעה ימים באנטבה" סובל מתסריט שטחי, שמנסה לתפוס יותר מדי ולכן שומט את הדרמה מתחת ידיו, ולא באמת מצליח לעורר מתח, דרמה או עניין.
מנקודת מבט ישראלית, נוספים לכך שלל פאקים שקצרה היריעה מלפרט את כולם - לא ברור, למשל, למה את רבין מגלם שחקן ישראלי (ליאור אשכנזי) עם מבטא ישראלי, אבל את פרס משחק בריטי (אדי מארסן) עם מבטא מוזר, ואת חיילי הסיירת מגלמים ישראלים (אנחל בונני, מייקל לואיס) עם מבטא אמריקאי. גם העובדה שהדמויות הגרמניות מדברות ביניהן גרמנית אבל הישראלים משוחחים באנגלית מוזרה למדי, שלא לדבר על חוסר האמינות של הדיאלוגים עתירי הקלישאות והססמאות, בעיקר בין ראש הממשלה דאז ושר הביטחון שלו.
מה שכן, פדיליה הוא מאסטר בעריכה וכך גם הפעם. הסרט משתמש ב"אחד מי יודע", בגרסה של אוהד נהרין ונקמת הטרקטור, ובונה סביבו סצינות מפתח, כולל זו של החילוץ. מעבר למשמעות המטאפורית של כך, שנשאיר לקהל לגלות בעצמו עם עליית "שבעה ימים באנטבה", המהלך הזה גם מעניק קצב מוזיקלי מפתיע ואפקטיבי לסצינות הפעולה. לפחות זה.
ועוד דבר לזכות הסרט: אפשר להקניט אותו כמה שרוצים, אבל עובדה שהוא מצליח לעורר דיון. ביממה האחרונה, הרגשתי מקובל יותר מאי פעם, ועיתונאים מכל העולם ניגשו אליי כדי לקבל ממני מידע, פרשנות וקונטקסט לגבי מה שמתואר בו, ופיתחו עמי דיונים ארוכים על המשמעויות שלו. גם מסיבת העיתונאים הרשמית שלו, שהתקיימה אתמול מיד לאחר בכורתו, היתה העמוסה, הטעונה והפורייה מבין אירועי הפסטיבל עד כה. כל זה עוד כלום, יש להניח, לעומת מה שיקרה בעוד חודש עם עלייתו בארץ. 42 שנה לאחר שמטוסינו שבו מאוגנדה עם בני הערובה, מתברר כי השאלות סביב מבצע אנטבה רלוונטיות ואקטואליות כתמיד ומתמיד, והוא מסעיר את הרוחות כאילו התרחש אתמול.
