משחקי הכס כחול-לבן: קשה לדעת אם בן כספית מעריץ את נתניהו או מתעב אותו

ראש הממשלה זכה בפופולריות שגבלה בהערצה בקרב שכבות וחוגים רחבים בעם. עד להתפרצות שערוריית "הפרשה", שלט ראש הממשלה במפלגתו ובחיים המדיניים בישראל שלטון מוחלט, כשגם אלה מבין חבריו שלא הסכימו עם דרכו ושיטותיו התרצו והודו בסמכותו הבלעדית-כמעט להחליט ולהכריע בענייני ביטחון, ומשום כך גם במדיניות חוץ. הביטחון העצמי המופרז שרכש לעצמו הביאו לכמה מעשי אי-זהירות בנושאים האלה. קווי אופיו, שהסתמנו בו בזקנתו במידה גוברת והולכת, גרמו לו לראות את עצמו כמגלם את המגמות והערכים של האומה והמדינה.

לעתים לא היה ברור מה מוביל את תהליך קבלת ההחלטות שלו - כישורי המנהיגות שלו, או האגו שלו. והאמת, אפשר להבין אותו. ראש ממשלת ישראל נושא באחריות עצומה. זהו תפקיד קשה ותובעני - על כך כולם יכולים להסכים, מימין ומשמאל - ולכן רק הגיוני שאחרי הרבה שנים בתפקיד, האיש שיושב על כס השלטון יתבלבל ויראה בניסיונות לערער על מנהיגותו פגיעה באינטרס הלאומי. לא צריך להיות פסיכולוג בשביל להבין שמאז ומתמיד הייתה חשובה לו הדרך בה הוא יהיה מוצג בספרי ההיסטוריה. עוד לפני שהתמנה לתפקיד ראש הממשלה הוא ירד לחופשה בים המלח, והרהר ביומנו על הדרך בה דמותו תונצח שנים לאחר מותו. הוא הבין שלא תהיה ברירה אלא להציג גם את החולשות והפגמים שלו כמנהיג, אבל קיווה שלפחות בעתיד יזכה להוקרה שהוא לא זכה לה בעודו בחיים.

ברוב שנותיו בלשכת ראש הממשלה הוא קרא בקנאות כמעט כל דבר שנכתב עליו. לעתים נתבקש להגיב ולרוב הצליח לשמור על פאסון, אלא שאחרי כמה שנים באופוזיציה הוא כנראה הפך לרגיש יותר. זה הגיע לשיא כאשר האנציקלופדיה העברית בחרה לעדכן את הערכים המתיישנים שלה - והערך על ראש הממשלה הפך להיות שיחת היום. אף אחד מעשרות כותבי הערכים של האנציקלופדיה לא הסכים לכתוב את הערך, ולכן המשימה התגלגלה לפתחו של העורך הראשי - שלא היה ממעריציו של ראש הממשלה בלשון המעטה. בפעולה חריגה, התערבה הצנזורה הצבאית בפרסום הכרך המעודכן - ודרשה לבצע בו שינויים. בין השאר הושמטו הציטוטים מהם נערכו שתי הפסקאות הקודמות בכתבה הזאת, בטענה לפגיעה בביטחון המדינה. עורך האנציקלופדיה התנגד לדרישת הצנזור הראשי, טען שמדובר בצנזורה פוליטית ואיים לפנות לבג"ץ.

לבסוף, לאחר התערבות של הממשלה ושל המוציא לאור, הוסכם בין הצדדים לכמה שינויים קוסמטיים בערך, כך למשל תיאור נאומיו של ראש הממשלה הנערץ כ"התרברבות" נחתך מהטקסט הסופי. לאחר שלושה נוסחים שונים, עריכות, הגהות, תיקונים ושכתובים, כל הצדדים הסכימו על הנוסח הרביעי - למרות שאף אחד לא היה מרוצה ממנו. האנקדוטה הקטנה הזאת, על האיש שהפעיל את כל הכוח הפוליטי והצבאי שברשותו כדי לשמור על כבודו בפני ההיסטוריה, מגלמת בתוכה הרבה ממה שלא ידענו על ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון.

חנויות הספרים בישראל התמלאו בחודש האחרון בלא פחות מחמישה ספרים חדשים על ראשי ממשלה ישראלים. אהוד אולמרט הוציא את "בגוף ראשון" וגרם למיני סערה, שוב בהשתתפות הצנזורה הצבאית. זמן קצר קודם לכן פורסמה האוטוביוגרפיה של שמעון פרס "אין מקום לחלומות קטנים", שנכתבה במקור באנגלית, ותורגמה כעת לעברית. ספרו האישי של פרס יצא לחנויות במקביל לספרו המעניין של אבי גיל "נוסחת פרס", שמתאר את הנשיא המנוח מנקודת מבט אחרת ומרתקת. ההיסטוריון המוערך והמעוטר, ד"ר תום שגב, פרסם את "מדינה בכל מחיר", סיפור חייו של דוד בן גוריון - שחושף כמה מהצדדים הפחות מוכרים לציבור הרחב על אחד האחראיים הבכירים לעצם קיומה של מדינת ישראל. אך סקירה זו תתמקד בעיקר בזה שהיה הראשון לזהות את הפוטנציאל הגלום בהוצאת ספר על ראש ממשלה, בן כספית, שפרסם את "נתניהו - ביוגרפיה", שפורסם באנגלית כבר בשנה שעברה אך גרסתו העברית הפציעה לחנויות כמעט במקביל לפרסום פרטי החקירה של תיק 4000.

הספר, שהפך לרב מכר מיד עם יציאתו לשוק, הוא למעשה גרסה מעודכנת לביוגרפיה שפרסם בן כספית על נתניהו בשנת 1997 ("נתניהו, הדרך אל הכוח)" - אז ראש ממשלה טרי וצעיר, שכיהן בסך הכל שנה אחת בתפקיד הרם. אף אחד לא חשב אז להזכיר אותו באותה נשימה עם אישיות כמו בן גוריון. "אחרי עשרים שנה הדברים נראים אחרת, המשמעויות משתנות, ההיסטוריה מתחילה לומר את דברה", כותב כספית עצמו בעמוד התודות שחותם את הספר על ההבדלים בין שני הספרים. כיום, כשנתניהו מצוי כפסע מלשבור את שיאו של בן גוריון כראש הממשלה שכיהן הכי הרבה שנים בתפקיד, אישיותו ופועלו של נתניהו עולים שוב על הגריל.

ראוי לציין כבר בפתיחה, שבן כספית הוא עיתונאי מוכשר שיודע לספר סיפור בצורה מושלמת. לאורך 421 עמודי הספר אין רגע משעמם אחד, והוא יכול להיקרא כספר מתח שמסתיים עם קליף האנגר חזק - מה יקרה עם כל החקירות של נתניהו? האם הוא יתפטר? האם יוגש נגדו כתב אישום או ששוב הוא יימלט ממלתעות החוק ברגע האחרון כפי שקרה בפרשת עמדי או בפרשת בר און-חברון? האם הוא יישב בכלא כמו אולמרט? אלמלא זו הייתה המציאות, הקוראים היו מתחילים כבר לנסח עצומות ולדרוש מהסופר שישלים במהרה את ספר ההמשך. כולנו רוצים לדעת מה יקרה לגיבור המרכזי, ומה יהיה התפקיד של רעייתו שרה ובנו יאיר בסיקוול המבוקש. מאז ג'ורג' ר.ר. מרטין וסאגת "משחקי הכס" שלו לא היה ספר שנגמר בצורה כל כך מותחת והשאיר כל כך הרבה קוראים בציפייה להמשכון.

אלא שלא מדובר בספר מתח. "נתניהו - ביוגרפיה", כשמו כן הוא, מתיימר להיות ביוגרפיה, וזאת גם הבעיה המרכזית שלו. כשפרופסור ישעיהו לייבוביץ' נשאל אם הוא כתב את הערך האנציקלופדי על בן גוריון באובייקטיביות, הוא ענה בפשטות: "לא, אני סובייקטיבי. אי אפשר לכתוב על אישים באובייקטיביות". הכנות הזאת של לייבוביץ' עזרה לו לכתוב את הערך החד והביקורתי שתואר כאן בפתיח הכתבה, בעוד במקרה של כספית ניכר שמרוב שהכותב מנסה לברוח מתחושותיו האישיות כלפי גיבור הספר שלו, לטוב או לרע, הוא לא מצליח לתאר את נתניהו בצורה האמינה ביותר. הקורא המזדמן לא יכול להבין מבין שורות הספר אם הכותב מעריץ את נתניהו, או בז לו - אך הוא יכול להרגיש שבהחלט יש לו רגשות חזקים כלפיו. ובצדק, ההיסטוריה מלמדת כי ראש לשכתו של נתניהו לשעבר, נתן אשל, ניסה לגרום לפיטוריו של כספית מעבודתו בטלוויזיה החינוכית. בנוסף, נתניהו עצמו תבע וניצח את כספית בבית משפט על פרסום שווא על רעייתו. מעבר לפיצוי של 50 אלף שקלים, כספית נאלץ לצפות בנתניהו חוגג ברשתות החברתיות את ניצחונו על מי שהפיץ על רעייתו "פייק ניוז".

הספר מתחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון והקצר יחסית מגולל את קורות חייו של נתניהו הצעיר טרם כניסתו לפוליטיקה. החלק השני מתאר את עלייתו המטאורית בפוליטיקה המקומית, ההשתלטות המדהימה על הליכוד, התנגדותו הנחרצת להסכמי אוסלו וניצחונו המפתיע על פרס אחרי רצח רבין. החלק השלישי, שמהווה למעשה את רוב הספר, מתאר את נתניהו המנהיג המבוגר והנרגן יותר. את דמותו הפרנואידית והבלתי שקולה מתאר כספית דרך יחסיו עם הנשיא אובמה, הדמות הכי מרכזית בספר למעט נתניהו עצמו. ניכר שכספית היה בסוד העניינים ותודרך לא מעט על ידי אנשי הנשיא האמריקני, והוא חושף דברים שנאמרו בפגישות בארבע עיניים בין נתניהו לאובמה.

אלא שבעוד החלקים "הטריים" יותר בספר מטופלים בצורה מדוקדקת, כולל תיאורים רבים על היחסים בין נתניהו לחברי הממשל האמריקני, דווקא החלקים ההיסטוריים והידועים פחות על נתניהו מטופלים בצורה קצת יותר מרושלת. כך למשל החלק הראשון בספר, הקצר למדי, שמתאר את קורותיו המשפחתיים של נתניהו הצעיר. החלק הזה שופך מעט אור על אישיותו האניגמטית של ראש הממשלה מצד אחד, ומצד שני הוא משאיר המון שאלות פתוחות שאמורות היו לקבל מענה בביוגרפיה מקיפה. זה מתחיל מתיאור ענייני אך חסר של סבו של נתניהו, נתן מיליקובסקי, שעל דמותו המרתקת ניתן ללמוד יותר מהערך שלו בוויקיפדיה. זה ממשיך בתיאור מעט שטחי של אביו, בנציון נתניהו - מי שהיה ועודנו גורם מאוד משמעותי באישיותו של ראש הממשלה (וגם היה, בין השאר, אחד מעורכי האנציקלופדיה העברית שוויתרו על התענוג של לכתוב את הערך על בן גוריון) ומתובל בסיפורים על אחיו הגדול יוני, שהפך לגיבור ישראל כשנפל במבצע אנטבה.

ימיו של נתניהו בסיירת מטכ"ל מוזכרים, כמו גם היכרותו המוקדמת עם מי שיהפוך להיות האויב מספר 1 שלו, אהוד ברק - אך נדמה שתחת ידיו של ביוגרף קצת יותר קפדן ניתן היה להרחיב על ימיו המוקדמים של נתניהו. כך למשל אנחנו זוכים רק לטעימה על קצה המזלג של ילדותו בירושלים ובארה"ב, פרידתו הטראגית מאחיו הנערץ, שתי הנשים הראשונות שלו, הייחוס המשפחתי שכפה עליו להיכנס לפוליטיקה הישראלית, ימיו כשגריר פופולרי באו"ם, רקימת הקשרים בליכוד, החתונה השלישית שלו עם מי שתהפוך להיות הדמות המרכזית בחייו והשתלטותו על מפלגת הליכוד - כל אלה לוקחים פחות מ-70 עמודים בספר. זו בחירה מודעת של עיתונאי או סופר שחושש לשעמם את קוראיו, אך קשה להאמין שיש היסטוריון שהיה מוותר על ניתוח קצת יותר מורכב על השנים שעיצבו את נתניהו, בטח כשיש שני ספרים של נתניהו עצמו שעוסקים בשנים האלה, ועוד אחד של האח עידו.

כספית קובע שאחרי מותו הטראגי של יוני, נכפה על נתניהו "לתקן את העוול ההיסטורי" ובמקום להפוך לאיש עסקים אמריקני מצליח שייהנה מהחיים הטובים בארה"ב, הוא הפך לנושא הלפיד ש"כל ההיסטוריה היהודית והמשפחתית מוטלת על כתפיו". כספית מתאר זאת כעובדה, אך ללא סימוכין של ממש. "הוא לא רצה בזה", כספית מפרשן את רצונותיו של נתניהו הצעיר, "הוא חשב שיהיו לו חיים רגילים, בצל האח הגדול. אבל למציאות היו תכניות אחרות".

בכלל, קשה למצוא ספר ביוגרפי רציני שלא כולל מתן קרדיט למקורות. כספית לעומת זאת מתפנה בסוף הספר להודות ל"גיבורים האלמונים" שחלקו עמו את תובנותיהם וידיעותיהם "תוך סיכון אישי גבוה". זה קל מדי להגיד שכל הספר מבוסס על מקורות עלומי שם, בטח כשנושא הספר הוא אחד האנשים שזכה לסיקור תקשורתי מאסיבי במשך עשרים השנים האחרונות. האין אף כתבת תחקיר של עיתונאי שראויה לקרדיט? אף ידיעה שהעביר ריפורטר כלשהו שהפכה לאנקדוטה בספר? האם באמת כל הספר מתבסס על הידע האישי של בן כספית עצמו על נתניהו בלי התבוססות על אף מקור היסטורי? לצורך השוואה, בספרו הטרי של תום שגב על בן גוריון ישנם 22 עמודים גדושים בקרדיטים למקורות בעברית ובאנגלית, בנוסף לעשרות עמודים של הערות שוליים וקרדיטים למאמרים, קטעי עיתונות, קטעי יומנים וכו'. זו פרקטיקה מקובלת בספרים מהסוג הזה, הביוגרפיה המונומנטלית של סר איאן קרשו על היטלר נחתמת בלא פחות מ-250 עמודים של מקורות - וזה מה שהופך אותה לכל כך מוצלחת. כספית, לעומת ההיסטוריונים המדופלמים, מבקש מהקורא לסמוך עליו. "אני עובד על הספר הזה, מבלי להיות מודע לכך, מאז הפציע נתניהו בשמי הפוליטיקה הישראלית עם שובו מהאו"ם ב-1988", טוען כספית באחרית הדבר של הספר, כמו מבקש להפוך את עצמו למקור הידע המוסמך והבלתי תלוי היחיד לענייני ראש הממשלה.

לזכותו של כספית ייאמר שוב שהספר עצמו מוצלח ונעים לקריאה, ולא משנה בכלל אם אתם מגיעים ממחנהו הפוליטי הגדול של נתניהו או שאתם ממתנגדיו הרבים. למרות שהרבה מהפרסומים שקדמו ליציאת הספר הדגישו פרטים צהובים שמתפרסמים בו כמו תיאור היחסים המנוכרים בין ראש הממשלה לבתו הבכורה, פרטיותו של ראש הממשלה כמעט שלא מותקפת בספר, אלא בעיקר תפקודו הציבורי. שם הספר, שכולל רק את שם משפחתו של ראש הממשלה, מעט מטעה. משפחת נתניהו המורחבת והמסוקרת - לרבות רעייתו שרה ובניו יאיר ואבנר, מוזכרים בספר לא מעט - אך מדובר בדמויות משניות לחלוטין. הספר הוא על בנימין, לא על הנתניהו'ז.

אין ספק שאם היה רוצה, כספית יכול היה לכתוב ספר שלם רק על מעלליה של רעיית ראש הממשלה בעשרים השנים האחרונות, אך הוא בחר שלא לייחס לה חשיבות גדולה מדי כאינדיבידואל. סיפור חייה ומשפחתה לא מוזכר, השמועות על הקמצנות החולנית שלה מוזכרות בחטף והמשפטים המתוקשרים של עובדי מעון ראש הממשלה נגדה לא מקבלים במה רצינית - כאילו שהם לא נוגעים לתפקודו של ראש הממשלה. הקפריזות של שרה נתניהו, שכולנו כבר הספקנו לשמוע אחרי שנחשפו בוואלה! NEWS, כנגד המקורבים למשפחה הוקטנו למינימום, כך גם סיפורי הזימה הצהובים על בנו של ראש הממשלה, שהיו ידועים בוודאי לכספית, לא הגיעו לספר. כאמור, זו החלטה עריכתית מושכלת. אין ספק שהצרחות שחטף שעיה סגל ז"ל בהקלטה המפורסמת ("פסי-כו-לו-גית BA. MA") יכלו להוסיף קצת תיבול לספר, אבל הם גם היו פוגעים במטרה שלו - להציב את דמותו של ראש הממשלה עצמו ופעולותיו במרכז.

יכולותיו המוכחות של כספית כפובליציסט מגיעות לידי ביטוי בעיקר באופן שבו הוא מספר את סיפורו של נתניהו. ההתקדמות בסיפור היא ברובה לינארית, אך היא שוזרת בין חלקים שונים ביד אמן וקופצת קדימה ואחורה בזמן בלי לפגוע ברצף הקריאה. את זה לא כל היסטוריון יכול היה לעשות. נתניהו מוצג בספר כרואה שחורות, פסימיסט ופרנואיד. שנאתו ופעולותיו נגד התקשורת (לרבות נגד כספית עצמו) מוצגות כדרך פעולה שנתניהו עצמו רואה כלגיטימית כדי להבטיח את ביטחון המדינה. בשלב כלשהו באמצע הספר, כספית עוצר כדי לשאול מספר שאלות מהותיות שיש לענות עליהן כדי להבין את דמותו של ראש הממשלה: "האם נתניהו אידיאולוג או פרגמטיסט? האם חתר אי פעם לשלום בצורה אמיתית או שתמיד היה זה בגדר מס שפתיים? עד כמה הוא מחויב לשלמות הארץ ועד כמה להסכם שיבטיח רוב יהודי במדינת ישראל?". כספית עצמו מנסה לענות על השאלות במהלך הספר, אבל חובש על ראשו את כובע הפרשן לשם כך.

מי שיקרא כיום את הספר, לא יוכל להתעלם מהפילים שבחדר - החשדות הפליליים נגד ראש הממשלה. כל הסיפורים, כמעט, נמצאים בספר, ברמת סיקור כזאת או אחרת - אך כל יום שעובר וכל חקירה שמודלפת מציגות עוד פרטים שלא הספיקו להיכנס לספר. זהו המחיר של לפרסם ביוגרפיה על דמות פעילה. שלושת עדי המדינה - ארי הרו, מומו פילבר וניר חפץ - מוזכרים בספר כאנשי סודם של משפחת נתניהו. אלה שיודעים את כל הסודות הכי אפלים ויכולים להפיל אותו. פילבר וחפץ חתמו על ההסכמים עם הפרקליטות אחרי פרסום הספר, מה שרק מעצים את העניין בתזמון של יציאת הספר. ייתכן שאם היה לו עוד חודש לשכתובים, הסיום המותח של הספר היה הופך לאפילו מותח יותר.

כחלק ממסע יחסי הציבור של הספר המדובר, כספית הגיע לאוהל הקרקס המכונה "אופירה וברקוביץ'", שם ארב לו כדורגלן העבר הענק עם שאלה מתוחכמת שניסתה להציג את חוסר האמינות בספר. "לפני הכל", פתח ברקו עם בעיטה לחיבורים, "הרי ביוגרפיה, שמישהו כותב, הוא כותב את זה על עצמו. בדרך כלל. אני כתבתי על עצמי ביוגרפיה". חוסר המודעות והבורות החיננית של ברקוביץ', שלא מבין את ההבדל בין ביוגרפיה לאוטוביוגרפיה משעשעת אמנם, אך היא מציגה בסמליות גם קצת אמת. כפי שאמר פרופ' לייבוביץ', אף אחד לא אובייקטיבי - וכך גם כספית. כשהוא ניגש לכתוב את סיפור חייו ופועלו של נתניהו, הוא כותב גם על עצמו. וזה בסדר, בעיקר כי התוצאה הוא ספר קריא שקשה להפסיק לקרוא בו, כמו ספר מתח קלאסי. ביוגרפיה מקיפה זה לא, וגם זה בסדר.

אביו המנוח של ראש הממשלה, בנציון נתניהו, לא חסך ביקורות מבנו ומכלתו. ביום הולדתה ה-50 של שרה נתניהו הוא איחל לה, בברכה ארוכה שמתועדת בספר, שתיעלם מאור הזרקורים. בריאיון שהוא נתן למעריב ב-2009, נתניהו בן ה-99 כינה את בנו "ראש ממשלה לא מוצלח", בהתייחסו לקדנציה הראשונה של נתניהו בתפקיד. לעומתו, יצחק כספית, אביו של בן, ידוע כמעריץ גדול של בנימין נתניהו עוד מימיו הראשונים כיו"ר הליכוד, והוא השווה אותו למנהיגים כמו דוד בן גוריון, מנחם בגין וג'ון קנדי. בעבר חשפה שרה נתניהו כי כספית האב נהג לשלוח לראש הממשלה מכתבים בהן הוא מתנצל על "דברי הבלע המופרזים" ועל "האצבע הקלה על ההדק" של בנו. לא מן הנמנע שדווקא את הספר הזה יוכלו לעכל גם מעריצים של נתניהו כמו אביו של כספית. ניסיונותיו של כספית לתאר את ראש הממשלה באובייקטיביות זהירה גורמות לנתניהו להצטייר כדמות טראגית כמעט. הוא מתואר כגבר כריזמטי עם השקפת עולם סדורה ופוטנציאל להפוך למנהיג דגול, אך החקירות הפליליות שנפלו עליו בגלל חולשה אנושית כמו קמצנות יכולות להפוך אותו, לפי כספית, לראש הממשלה "המוחמץ ביותר בתולדות מדינת ישראל".

"נתניהו" / בן כספית. הוצאת ידיעות אחרונות, 2018. 421 עמודים