המבצע לשחרור בני הערובה מאנטבה כל כך הסעיר את הרוחות בשלהי שנות השבעים, שכבר שנה לאחר התרחשותו נעשו על פיו לא פחות משלושה סרטים. אחד מהם היה כמובן "מבצע יונתן" הישראלי, ובצדו הופקו גם שני סרטי טלוויזיה דוברי אנגלית ועתירי כוכבים בינלאומיים - האחד ל-ABC, עם אנתוני הופקינס ואליזבת טיילור; והמתחרה ל-NBC, עם צ'רלס ברונסון וג'ייימס וודס.
בסך הכל, זה היה רק מתבקש, כי הסיפור הזה קורץ מהחומר שממנו עושים סרטים: ההירואיות הבלתי סבירה של המבצע, הדילמה מולה עמדה הממשלה הישראלית, דמויות כמו אידי אמין וכמובן גם העובדה שהחוטפים היו גרמנים והחטופים והמחלצים יהודים. לא פלא שגם יוצרים בינלאומיים מיהרו להתחרות ביניהם מי יטפל בנושא מהר יותר.
אך עם הזמן, העולם החל אט-אט לשכוח מכל זה. סיפורים אחרים על טרור ותעופה תפסו את מקומו של המבצע משלהי שנות השבעים, ואף שהוא נותר בגדר מיתולוגיה ישראלית נצחית, מחוץ לה כבר פחות מודעים לו. הוכחה לכך התקבלה לפני חודשיים, במסגרת פסטיבל ברלין האחרון, עת התקיימה בו הבכורה העולמית של "שבעה ימים באנטבה", הפקה בינלאומית חדשה בנושא. שני כוכביו, גרמני ובריטית, אמרו לי כי בכלל לא הכירו את ההתרחשויות ההיסטוריות הרלוונטיות, או שכמעט לא ידעו עליהן דבר, וגם רוב העיתונאים הלא-ישראלים עמם שוחחתי אמרו דברים דומים.
לא ברור, אם כך, מה גרם לבמאי הברזילאי ג'וזה פדיליה לעשות את הסרט דווקא עכשיו. אך דבר אחד בטוח: היוצר, מי שחתום על "יחידת עילית" זוכה דב הזהב בפסטיבל ברלין, על העיבוד המחודש ל"רובוקופ" ועל הסדרה "נרקוס", ניגש לפרויקט מלא ביומרה. דרמות הטלוויזיה דוברות האנגלית שנעשו בזמנו הסתפקו בשחזור בסיסי של האירועים, אך הוא חותר להרבה יותר מכך. למרבה הצער, הפרטנציות נותרות ללא כיסוי.
כך, למשל, העיבוד החדש מוסיף גם דמויות חדשות. התסריט שכתב הסקוטי גרגורי בורק מציג בין את השאר את דמותו הפיקטיבית של חייל בסיירת מטכ"ל, שחברתו היא רקדנית המנסה לשכנע אותו לעזוב את הצבא. מגלמת אותה זינה זינצ'נקו, חברה בלהקת בת שבע, ו"שבעה ימים באנטבה" מתחיל ונגמר עם הריקוד המפורסם ביותר של הרכב המחול, "אחד מי יודע" לצלילי העיבוד המודרני של נקמת הטרקטור, שמלווה כאן את ההסתערות על שדה התעופה.
הריקוד של אוהד נהרין, כמובן, בא לאוויר העולם רק בשנות התשעים, והמבצע התרחש כעשרים שנה קודם לכן. אם כך, בחירתו של פדיליה להציג אותו כאן אינה מחויבת המציאות, ויש בה רעיון תיאורטי כלשהו: אולי להשתמש בדמות האאוטסיידר שיש בו, זה שפעם אחר מוציא את עצמו מן המעגל, כמשל לראש הממשלה יצחק רבין, הדוגל בשלום בשעה שכולם מסביבו דוחפים להמשך הלחימה; אולי כדי להראות שהחברה הישראלית קרועה בתוך הניגוד הפנימי בין רקדנים לחיילים, יצירה ומוות. לכו תדעו. מה שבטוח: המוזיקה הגאונית הזו מעניקה קצב לסצינות האקשן הערוכות על פיה, וזה בערך הממד המוצלח היחיד בסרט כולו.
מעבר לסיפור על החייל וחברתו הרקדנית, הסרט מתפקע מעוד שלל קווי עלילה. הוא מתאר את ההתרחשויות משלל נקודות מבט: למשל, הוויכוחים בתוך הקבינט בין רבין, שהיסס אם מבצע צבאי הוא הדרך הנכונה וגם בסופו המוצלח סירב לחגוג אותו באופן נחרץ מדי, ושר הביטחון שלו שמעון פרס, שהיה הנץ מבין השניים; סיפוריהם של החטופים עצמם, רובם ישראלים או יהודים, ואחד מהם איש צוות של אייר-פראנס שעמד בקשר הדוק למדי עם אחד החוטפים; וכמובן ובעיקר, הטרוריסטים עצמם, שניים מהם פלסטינים, ושניים מהם גרמניים, בגילומם של דניאל ברוהל ורוזמונד פייק הבריטית, להם מקדיש "שבעה ימים באנטבה" את מירב תשומת הלב.
אך למרות השאפתנות והיומרות, "שבעה ימים באנטבה" לא מצליח ליצור כאן פסיפס מחכים ומעמיק כפי שביקש, ונותר בסופו של דבר כמותחן סוג ב', אפילו טראשי למדי, ולא יותר מכך. קודם כל, הסרט אמנם מתיימר להיות פרובוקטיבי ומעורר מחשבה, אבל אין בו באמת גילויים חדשים: העימות בקבינט וההססנות של רבין המתוארים בו הם דברים ידועים. גם הטענה כי יוני נתניהו (אנחל בונני) לא באמת היה גיבור המבצע בלשון המעטה, היא משהו שכבר דשו בו בעבר.
הדיאלוגים בין רבין ופרס ובין הטרוריסטים לעצמם או לבני הערובה, אמורים לספק לסרט את העומק שלו. אך כל אלה שטחיים ולא אמינים. התחושה היא שאנו צופים בדמויות מדקלמות אחת לשנייה משפטים שמצאו בתוך מסטיק בזוקה, הורוסקופ רנדומלי או סתם תסריט של מותחן זניח. לכל אורך הדרך, ההרגשה היא שאין מצב בעולם שמישהו באמת אמר את הדברים האלה בצורה הזו, והיצירה שהתיימרה להיות שכלתנית ומאירת עיניים הופכת לנלעגת.
בעיה נוספת היא השפה והמבטאים בהם כל זה נאמר. כפי שקורה לעתים קרובות בסרטים קוסמופוליטיים, גם כאן "שבעה ימים באנטבה" קורס תחת מגדל הבבל של עצמו. למה הגרמנים מדברים בינם לבין עצמם בגרמנית, אך הישראלים עושים זאת באנגלית? למה ראש ממשלתנו הוא שחקן ישראלי (ליאור אשכנזי) עם מבטא מקומי, אך שר הביטחון הוא בריטי (אדי מארסן) עם מבטא פולני, והחיילים ישראלים (בונני, יפתח קליין, מייקל לואיס ועוד) עם מבטא אמריקאי? בקיצור: לא ברור אם זה מותחן פעולה על הסבנטיז או מערכון של "ניקוי ראש".
למעט כמה הברקות, מציג לנו "שבעה ימים באנטבה" ביצוע מבולבל לתסריט מגוחך. אך לפחות לפי התגובות מצד אלה שלא ראו אותו והסתפקו על דיווחים חלקיים מהקרנתו בפסטיבל ברלין, מרבית התרעומת נגדו כאן לא תהיה משיקולים אמנותיים, אלא בשל בחירתו להציג את נקודת המבט של הטרוריסטים הגרמניים. הסרט מבקש להבין מה גרם להם לצאת לפעולה ובסופו של דבר גם להאניש אותם ולהציגם כמי שהיו יכולים להספיק לחסל את בני הערובה, אך בחרו שלא לעשות זאת.
כל זה כבר גרם לקטלוגו של "שבעה ימים באנטבה" כעוד שלוחה של ה-BDS, אך צריך להבהיר משהו: הוא לא באמת פרו-פלסטיני וגם לא פרו-ישראלי. אנחנו, תושבי המזרח התיכון, מעניינים אותו כשלג דאשתקד. המחבלים הערבים כאן הם דמויות שטחיות, ריקות ומופרכות לא פחות מן הדמויות היהודיות. היחידים שמעוצבים באופן שלם הם שני הגרמניים, אותם מציג הסרט כמאורות הומניים וליברליים וכאחראים האמיתיים לכך שהמבצע לא הסתיים בטבח המוני של בני ערובה. הסכסוך, אם כך, מתואר כאן כקרב בין שני עמים ילידים בג'ונגל, שתקוותם היחידה היא הישועה האירופאית.
אולי זה לא כל כך מפתיע, שהרי מדובר בהפקה אירופאית ובעולמנו כיום, כל אחד דואג לעצמו, אך לא ברור למה היה צריך דווקא את הסיפור הזה כדי להעביר את הנקודה. אם לחזור לנקודת ההתחלה, הרי שיותר מכל, לא מובן מדוע טרח פדיליה, במאי חם ומבוקש שיכול פחות או יותר לעשות מה שהוא רוצה, לטפל דווקא במבצע אנטבה.
כפי שהוכיח הכישלון של "שבעה ימים באנטבה" בקופות ארצות הברית, המורשת של המבצע הסנסציוני כבר מזמן איבדה את האפיל הבינלאומי שלה, וכיוון שניכר כי ליוצריו אין באמת עניין לא בנרטיב הישראלי ולא בנרטיב הפלסטיני, תמוה אם כך שהתעקשו דווקא עליו, בעיקר כשנראה כי רוב הדמויות הלא-אירופאיות תקועות להם כמו ציפור במנוע. מעל הכל, הסרט הזה פשוט מיותר לחלוטין. השוואה בינו לשלוש הגרסאות הקודמות מוכיחה כי כדי למנוע התחכמויות יתר, עדיף ליצור סרטים על פי סיפורים אמיתיים מיד לאחר התרחשותם, ולא לחכות לשם כך את משך הזמן שבני ישראל הלכו במדבר.
