פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ילדת המהפכה: 30 שנה לאלבום הבכורה פורץ הדרך של טרייסי צ'פמן

      ילדה ענייה מקליבלנד עם מסרים חברתיים וחלומות על מרד בממסד, כבשה את העולם בסערה עם האלבום שנקרא על שמה. אף שמרבית מעריציה נמנו היו לבנים ממעמד בינוני ומעלה, המסרים של צ'פמן הדהדו ברחבי העולם, וגם אם לא הביאו את המהפכה הם לפחות הפכו אותה לסמל של החלום

      "הייתה לי הרגשה שאני יכולה להיות מישהי" (מתוך "Fast Car")


      קליבלנד, סוף שנות השישים. הוריה של טרייסי צ'פמן בת ה-4 מתגרשים. אמה זוכה במשמורת על טרייסי ואחותה הגדולה ושלושתן מתחילות חיים בגפן, בלי סיוע כספי מהאב. קו העוני הוא שכן קרוב, האמא עובדת בכמה עבודות, והגם שתמיד היו אוכל וקורת גג, מעבר לזה לא היה הרבה. אבל כן הייתה מוזיקה. אמא של צ'פמן קנתה לה יוקולילי, בהמשך הצטרפה גיטרה. כשהייתה בת 8 כבר כתבה שירים.

      בתיכון בקונטיקט, שאליו נכנסה בעזרת מלגה, כתבה את "Talkin' Bout a Revolution" והפכה ללהיט בבתי הקפה של הקמפוס. לצד תמונותיהם של חבריה לספר המחזור - כך נכתב בראיון נדיר איתה במגזין "רולינג סטון" ב-1988 (נדיר מאחר שמדובר באחת מהמוזיקאיות הכי חרדות לפרטיותן בהיסטוריה) - אצלה הופיעו ציטוטים משירים של לד זפלין, הרולינג סטונס וסטיבי ניקס, היא בחרה במילים של המשוררת הפמיניסטית השחורה ניקי ג'ובאני: "תמיד יש משהו שאפשר לעשות. יש אנשים רעבים להאכיל, אנשים עירומים להלביש, אנשים חולים לנחם ולהבריא. ובעוד אני לא מצפה מכם להציל את העולם, אני לא חושבת שזה יותר מדי לבקש מכם לאהוב את אלו שאתם ישנים איתם, לחלוק את האושר של אלו שלהם אתם קוראים חברים, להתחבר עם בעלי החזון מביניכם ולהרחיק מחייכם את אלו שמציעים לכם ייאוש, אומללות וחוסר כבוד". ועוד מאותו ספר מחזור של בוגרי 1982: "טרייסי צ'פמן תתחתן עם הגיטרה שלה ותחיה באושר ובעושר".

      צ'פמן ואשתה הגיטרה המשיכו לאוניברסיטה במסצ'וסטס, ושם, בהופעות במקומות קטנים ובבתי קפה בקיימברידג', התחילה לעשות לעצמה שם. סטודנט בשם בריאן קופלמן הפך למעריץ ושכנע את אביו, צ'רלס, מבעלי חברת התקליטים SBK, להקשיב. הוא הקשיב והחתים אותה, וב-1987 חיבר אותה לחברת תקליטים עוד יותר גדולה - אלקטרה. שנה מאוחר יותר יצא אלבום הבכורה שנשא את שמה, ואף אחד, בעיקר לא היא, לא יכול היה לדמיין מה עומד להגיע. בגיל 24 הילדה מקליבלנד הפכה לשם החדש הכי חם במוזיקה, זכתה בשלושה פרסי גראמי, מכרה מיליונים, גנבה את ההצגה במופע הענק באצטדיון וומבלי לכבוד נלסון מנדלה ונכנסה לנצח עם השיר "Fast Car" - יצירה מדויקת, כנה ומכווצת נפש על חיים תקועים, שבירת תקרת הזכוכית והתחלה חדשה, וחלומות על בריחה שעלולה להיות לא מה שדמיינתם כשהדלקתם את המנוע ולחצתם חזק על הגז, משאירים את הכל מאחור. חמש דקות מושלמות שעומדות כתף אל כתף ומישירות מבט חולם אל עיניה של קלאסיקת בריחה אחרת - "Thunder Road" של ספרינגסטין.

      לא רק "Fast Car" ו"Talkin' bout a Revolution" הפכו את "Tracy Chapman" לאחד מהאלבומים המשמעותיים של שנות השמונים ולאלבום בכורה (בכלל ונשי בפרט) מהמרשימים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית: "Baby Can I Hold You" היא עדיין בלדת אהבה מפחידה באפקטיביות שלה (והעובדה שהיא נכתבה לאישה - צ'פמן היא לסבית - טלטלה את עולמי כשגיליתי את זה ממש לא מזמן), ו-"Across the Lines", "Behind the Wall" ו-"Mountains o' Things" הם במה למודעות הפוליטית של צ'פמן ומזכירים מה ייחד אותה כזמרת פולק ישירה ואמיצה. חשיבותו של האלבום גם בתזמון שבו נולד ובעולם שאליו הצטרף: הימים הם ימי הגלאם-רוק של סוף האייטיז, רייגן ותאצ'ר בשלטון, וצ'פמן, בהפקה רזה, עם הגיטרה האקוסטית שלה והמסרים החברתיים, קצת הרסה את המסיבה כששרה על זה שכולם עובדים עליך, שאתה פיון במשחק שמשוחק קילומטרים מעל לראשך, שההחלטות כבר התקבלו בשבילך מזמן ולא הוזמנת לדיון. בשיריה צ'פמן ביקשה, בדרכה הלוחשת, לא לוותר. לא רק להמשיך לחלום אלא לנסות להגשים, כי להישאר זה למות. לפקוח עיניים ולהתמודד עם המציאות. לשאוף לפרוץ את השלשלאות שאנשים, רוב האנשים, נולדים איתן.

      היא עשתה את כל אלה ועוד, ובכל זאת 30 שנה מאוחר יותר האלבום הזה מרגיש קצת פשטני, תמים מדי, עם טקסטים שלרגעים גובלים בילדותי, כמו למשל ב-"Why?". כשהקשבתי לו השבוע, לרגע חשתי אי נוחות מהמעמד: פריבילג לבן שר מילים על מהפכות של הילדה הענייה השחורה מאוהיו. זה גם מה שהיה בזמן אמת, כשהקהל שלה היה בעיקרו לבן, מעמד ביניים ומעלה, ואולי התנגד בכל מאודו לחוסר השוויון והגזענות והאפליה, אבל לא עשה הרבה חוץ מלשיר עם צ'פמן על מהפכות ומיעוטים שהמשטרה יורה בהם.

      ואולי דווקא ההפך הוא הנכון, והתמימות שלו ועצם זה שהוא נעים ואמצע הדרך הם טיעונים לזכותו. נכון שההיסטוריה מלמדת שוב ושוב שבסופו של דבר העניים לא מורדים ולא לוקחים את מה ששלהם, אולי להפך - מצביעים למיליארדרים לבנים המבטיחים להם שהם מבינים אותם ושיצילו אותם מידיהם של המיליארדרים הלבנים שהביאו אותם למצב הזה מלכתחילה, אבל צ'פמן פתחה לבבות ופרצה נתיבי מחשבות. מודעות היא תמיד התחלה של משהו. והגם שהיא עצמה לא שיחזרה את ההצלחה של הבכורה שלה, היא כן הצליחה לעלות על המכונית המהירה ולנצח. היא הגשימה את חלומותיה, ועל הדרך הציתה את להבת חלומותיהם של מיליוני נערות ונערים ברחבי העולם. לילדה מקליבלנד, היום כבר בת 53, הייתה הרגשה שהיא יכולה להיות מישהי. היא צדקה.