נשף הסיום הוא אחד הריטואלים הקדושים של החברה האמריקאית, וכיאה לכך עמד במרכזם של סרטי נעורים רבים. "מאבדים את זה", שעלה כאן בסוף השבוע, מצטרף לרשימה ארוכה של קומדיות בנושא, אך הפעם נקודת המבט הפוכה ממה שהיינו רגילים לו. במקרה זה, הפעם נקודת המוצא אינה התיכוניסטיות והגימנזיסטים, אלא ההורים שלהם.
זהו סרטה הראשון כבמאית של קיי קאנון, שהתפרסמה כתסריטאית של סדרת סרטי "פיץ' פרפקט" וכן כתבה פרקים ל"רוק 30" ותוצרים טלוויזיוניים נוספים. בעבודתה הראשונה מאחורי המצלמה, היא בחרה להציג אמא מודאגת אחת ועוד שני אבות לחוצים, שהמשותף להם הוא כי בנותיהן החברות הכי טובות ולומדות באותו תיכון, כך שהן גם עומדות לבלות את הנשף יחדיו. השלושה מבינים כי הנערות עומדות לנצל את המעמד כדי לאבד את בתוליהן, וגומרים אומר בלבם למנוע מהן לעשות זאת, יהיה המחיר אשר יהיה. מכאן בא שמו המקורי והמוצלח הרבה יותר של הסרט, "Blockers", זאת מלשון החסימה שהגיבורים מבקשים לבצע לתשוקות המיניות של הצאצאיות.
נוסף לשינוי הפרפסקטיבה, שני מאפיינים נוספים מבדלים את "מאבדים זה" מסרטים דומים שקדמו לו. האחד חיובי והשני שלילי.
נתחיל עם חצי הכוס הריקה. הסרט הזה וולגרי ובוטה גם יחסית לקומדיות פרועות ודוחות שהיו לפניו, ומשכיל להוריד עוד יותר את הרף הנמוך מלכתחילה שהן הציבו. ברגע המפתח כאן, למשל, שותה אחד ההורים אלכוהול דרך ישבנו (אל תשאלו). מילא אם זה היה מצחיק, אבל זה סתם נמוך. כך גם רוב הגגים כאן, שלכל היותר יגרמו לכם למות מבושה במקרה שעשיתם טעות ובאתם לאולם עם ההורים/הילדים שלכם.
חצי הכוס המלאה: בתוך הקומדיה המטופשת לכאורה, מסתתרים רעיונות עמוקים ומהפכניים, כך שלא פלא כי הסרט זוכה בתקשורת האמריקאית לשבחים חריגים יחסית לז'אנר שלו.
ככל ש"מאבדים את זה" מתקדם, כך מתברר כי קאנון מבקשת להשתעשע עם הקונבנציות של סרט הנשף הקלאסי, זה שמלווה את הבנים במסע הכיבוש שלהם, ומציג את הבנות כלא יותר מאובייקט נטול רצון חופשי המתמסר כמעט אוטומטית. בגרסה המעצימה של הבמאית, התיכוניסטיות נהנות משליטה מלאה, ולא כולן הולכות באותו מסלול. מסעם של ההורים בעקבותיהן מוביל אותם לגילוי שהן לא בהכרח להוטות לקיים יחסי מין כפי שחשבו.
וכך, רגע לפני שהן מתבקשות בידי חבריהם לקיים עמן את המסורת האמריקאית של סקס ראשון בליל הנשף, אחת מהן מתחילה לתהות אם היא לא מעדיפה את בנות מינה; השנייה מהרהרת שמא היא מעדיפה להסתפק בכך שהדייט שלה יענג אותה אוראלית באופן חד-צדדי, וכך תצא מן הלילה הזה כיחידה שהתענגה מבין השניים; והשלישית עושה בחירה אחרת, אבל גם כן מתוך עמדת כוח.
את שלושת ההורים מגלמים לזלי מאן, הזכורה בעיקר מסרטיו של בן זוגה ג'אד אפאטו, למשל "This is 40"; המתאבק ג'ון סינה, שכבר הופיע ב"אסון מהלך", "אחיות" ושני פרקי "גבר גבר", ונחוש להוכיח שהוא לא רק שרירן אלא גם ליצן; ואייק ברינהולץ, המתהדר בדמיון לשחקן הישראלי אמנון וולף. שלושתם מיישרים קו עם רמת הבדיחות בתסריט ומפגינים תצוגות אפרוריות למדי.
מי שגונבות את ההצגה הן השחקניות האלמוניות למדי המגלמות את בנותיהן: קתרין ניוטון, גידיון אדלון וג'רלדין וויסאנאטן. כיאה לכך שהן משתייכות לדור שהסרט מדבר בקולו, נראה כי כל השלוש מבינות את האמירות של התסריט לעומקן, מזדהות עמן ונהנות לנעוץ בהן את שיניהן. הרבה בזכותן, "מאבדים את זה" אמנם אינו קורע מצחוק כפי שמבטיחה הכרזה שלו - אבל הוא בהחלט קורע לגזרים את הכללים של קומדיית הנשף האמריקאית וכותב אותם מחדש.
