פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ציפור רבת יופי: "ליידי בירד" הוא סרט מלא אהבה, שראוי לאהבה בעצמו

      אחד הסרטים החמים של עונת הפרסים האחרונה סוף כל סוף מגיע לישראל, והיה שווה לחכות. לקראת הצפייה ב"ליידי בירד" תכינו גם את הממחטות וגם את הטלפון לאמא, כי הוא יגרום לכם להתקשר אליה לבקש תודה וסליחה

      ציפור רבת יופי: "ליידי בירד" הוא סרט מלא אהבה, שראוי לאהבה בעצמו
      דירוג כוכבים לסרטים -5 כוכבים (עיבוד תמונה)

      יש ציפורים שמחכות לחילופי העונות כדי לנחות אצלנו. כך גם "ליידי בירד", שהופץ בארצות הברית כבר בשלהי הסתיו אך אלינו הגיע רק בסוף השבוע, עם תחילתה הרשמית של העונה הכה ישראלית הידועה כקיץ באביב. שמונת הסרטים האחרים שהיו מועמדים השנה לאוסקר כבר הוקרנו כאן, ורק עכשיו מגיע גם תורו.

      התשובה לתהייה למה התמהמהו כל כך, מתגלה כבר בדקות הראשונות של הצפייה ב"ליידי בירד": מדובר בדרמת אינדי צנועה וקאמרית, מלאה בהקשרים חברתיים אמריקאים ספציפיים ביותר, ובקיצור כזו שלא מובן מאליו כי תמצא כאן קהל, ולכן היא זקוקה לכל מקפצה אפשרית. המפיצים האמינו לדיבור שהיה סביבה הרבה זמן, ולפיו יש לה סיכוי לזכות בשלל פסלונים - כולל בקטגוריות המרכזיות - ולכן חיכו להפיץ אותה לאחר טקס האוסקר כדי לנצל את המומנטום. התרגיל השיווקי הזה לא עבד, כי בסופו של דבר היא הסתפקה בחמש מועמדויות ויצאה מן הטקס בידיים ריקות.

      הצפייה מגלה גם שנעשה עוול לסרט, וכן לתסריטאית-במאית שלו גרטה גרוויג, לכוכבתו סרשה רונאן ולשחקנית המשנה עם התפקיד הגדול מהחיים, לורי מטקלף. לפחות אחת מהן הייתה ראויה לפסלון. כך או כך, ברור כי העובדה שלא קיבלו את האוסקר אינה גורעת מאיכותו האובייקטיבית של "ליידי בירד". מדובר בציפור רבת יופי.

      ציפורים אמיתיות, כמובן, אין בסרט. הגיבורה שלו, כפי שעושים בני תשחורת מרדניים רבים, מתנערת מהשם שנתנו לה הוריה, קריסטין, ומעדיפה לכנות את עצמה "ליידי בירד". היא גם לא מחבבת במיוחד את עיר מגוריה, סקרמנטו, בה גם גדלה גרוויג, ומכאן כבר אפשר להסיק כי בתסריט יש ממדים אוטוביוגרפיים. הוא מתחיל בציטוט של ג'ואן דידיון, בעצמה ילידת העיר - "מי שמדבר על ההדוניזם הקליפורני כנראה מעולם לא בילה את חג המולד בסקרמנטו". בהמשך לכך, גם התיכוניסטית לא חפצה לבלות את המשך חייה במכורתה המנומנמת, ולכן שואפת להתקבל לקולג' בחוף המזרחי. אמא שלה, המרגישה כי עשתה הכל למען בתה, רואה כפיות טובה ברצון שלה לעזוב את הבית ולהרחיק לצד השני של אמריקה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר, והדבר מוביל למתיחות ואף לנתק ביניהן.

      ליידי בירד (יח"צ , אלקו מדיה)
      דיאלוגים אמינים וכואבים בין אם ובתה. מתוך "ליידי בירד" (צילום: יח"צ)

      יש גם בעיה נוספת: לימודי ההשכלה הגבוהה העילאיים בהם חפצה ליידי בירד עולים הרבה כסף - ואת הממון הזה אין למשפחתה. בניגוד לרוב הסרטים האמריקאים, שגיבוריהם משתייכים למעמד הביניים ומעלה, כאן הדמויות מגיעות מן המעמד הבינוני-נמוך. אבא של הגיבורה מובטל, אמא שלה עובדת כאחות, ולכן השאלה לאיזה קולג' תלך בתם מכניסה את המשפחה לסחרור כלכלי ונפשי.

      באחד הדיאלוגים הכואבים בסרט, אומרת הגיבורה לאמה: "תרשמי לי כמה עלה לגדל אותי, וכשאגדל אעשה הרבה כסף ואכתוב לך צ'ק על הסכום כזה כדי שלא אצטרך לדבר איתך יותר אף פעם", והאם עונה לה "אני בספק אם אי פעם תקבלי עבודה שתאפשר לך לעשות את זה". ברגע אחר, חזק לא פחות, מנסה אותה אם להסביר לבתה - "כל מה שאני רוצה, זה שתהיי הגרסה הכי טובה של עצמך", והבת משיבה בתגובה שאולי כבר לא תצליח לעמוד בציפיותיה, והגרסה המאכזבת למדי שיש ממנה עכשיו היא גם זו הסופית.

      אם לא די בחרדות לגבי עתידה האקדמי, במצוקה הכלכלית ובמריבות הבלתי פוסקות עם אמא שלה, ליידי בירד טרודה גם בשלל צרות אחרות. קודם כל היא תלמידת בית ספר קתולי, כך שלא מעט סוגיות תיאולוגיות מעסיקות אותה. בצד זאת, כיאה לגילה, גם מכאובים רומנטיים פוקדים אותה. במקרה של אהוב אחד מתברר כי הוא בכלל מעדיף את בני מינו; במקרה של האחר, מתגלה שלא במפתיע כי הוא דושבאג, וכך הלאה. בקיצור, אם לעשות פראפרזה לאחת משורות השיר הכי ידועות של ארתור רמבו: להיות בת 17 זה עסק רציני מאוד.

      את כל זה מציגה גרוויג ביד אמנית. כמעט כל שורה בתסריט מלוטשת ומחודדת, ואפילו דיאלוג פרוזאי לגמרי בין הגיבורה לבוחן שמעביר אותה טסט, הופך אצלה לחילופי דברים שנונים. עם זאת, בניגוד לסרטי אינדי אמריקאים רבים, הדיאלוגים החכמים לא מתחכמים ולא גולשים למחוזות המלאכותיות ומאמץ היתר. נוסף לכך, התסריטאית-במאית גם משכילה לדחוס בפחות מתשעים דקות שלל נושאים, ולטפל בכל אחד מהם בצורה מעמיקה: ההתבגרות על שלל רבדיה, יחסים בין אם לבתה, פערי המעמדות בארצות הברית, הפערים בין פריפריה לערים גדולות, פוליטיקת זהויות, חינוך קתולי ועוד. גם שנת ההתרחשות של "ליידי בירד" בתחילת העשור הקודם מתבררת כמשמעותית, והצל של פיגועי ה-9/11 ושל תחילת המלחמה בעירק מרחף מעל הדמויות ללא הרף.

      גרוויג גם היטיבה ללהק את השחקנים והשחקניות, המגלמים למעשה את עצמה ודמויות מחייה. בולטות במיוחד כמובן סרשה רונאן בתפקיד הראשי ולורי מטקלף, הזכורה לנו מ"רוזאן", כאמה. בצדן אפשר לראות עוד לא מעט פנים מוכרות מסרטי אוסקר אחרים השנה: טימותי שאלאמה, שכיכב השנה ב"קרא לי בשמך", ולוקאס הדג'ס, שהופיע ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", מגלמים למשל שניים מהבנים עמם ליידי בירד יוצאת. נוסף לכך, חובבי הצלחות ישראליות בניכר ישמחו לגלות כאן את אודיה רש, כילדת שמנת המאבדת כל עניין בגיבורה ברגע שהיא מבינה כי הוריה אינם עשירים.

      ליידי בירד (יח"צ , אלקו מדיה)
      תצוגת משחק נפלאה. סרשה רונאן ב"ליידי בירד" (צילום: יח"צ)

      עד כה גרוויג היתה מוכרת בעיקר כשחקנית, ובין השאר כיכבה ב"פרנסס הא", שהפך אותה לנסיכת אינדי ואייקון היפסטרי. לפני עשר שנים היתה שותפה עם ג'ו סוונברג לבימוי תוצר נשכח למדי בשם "לילות וסופי שבוע", וזו הפעם הראשונה שהיא מביימת לבדה תוצר באורך מלא, מה שלא מונע ממנה להפגין מיומנות, דיוק ושליטה מוחלטים. שיתוף הפעולה שלה עם הצלם סם לוי, שעבד איתה בסרטים בהם כיכבה, מצוין אף הוא וממלא את התוצאה בחום, ערגה והומניות. לסיכום, גם הבחירות המוזיקליות מצוינות ומעצימות את האימפקט הרגשי - בין אם זו המוזיקה המקורית שג'ון בראיון כתב במיוחד, או להיטי עבר המשולבים כאן, למשל "Cry Me a River" של ג'סטין טימברלייק המתנגן בסצינת המסיבה.

      ולמרות כל השבחים הללו, חסר אולי האקדח המעשן שבזכותו אפשר יהיה לענות על השאלה - איך זה שדווקא התוצר הזה הפך לאחד השמות החמים של עונת הפרסים, זכה בגלובוס הזהב, הוכתר בידי איגוד המבקרים הניו יורקי כסרט השנה, נהנה מהצלחה מסחרית גדולה יחסית בקופות ארצות הברית והתכבד בציון מושלם באגרגטור הביקורות רוטן טומטוז, בו התקשו לאתר ולו מילה רעה אחת שנכתבה עליו באיזשהו כלי תקשורת בשפה האנגלית. התשובה היא שאין בו אלמנט שהופך אותו בהכרח ליצירת מופת פורצת דרך, ולמען האמת, בהחלט אפשר לפצוח כאן בניים-דרופינג ולציין כמה סרטי התבגרות נשיים קודמים, שהיו לא פחות טובים ממנו אך זכו לפחות הכרה. הסיבה לכך היא ככל הנראה בגלל עניין של תזמון, שכן בעבר הייתה פחות פתיחות לתוצרים מהסוג הזה.

      אז אין ספק, "ליידי בירד" הרוויח מכך שיצא דווקא עכשיו, בתקופה בה סוף כל סוף מנסים להפנות כמה שיותר מאור הזרקורים לסרטים שביימו נשים בכיכובן של דמויות נשיות. אך העובדה הזו לא סותרת את היותו נהדר כשלעצמו. הוא היה כזה גם לו יצא לפני עשר שנים, ויישאר כזה גם בעוד עשור ויותר.

      ליידי בירד (יח"צ , אלקו מדיה)
      חתכי את השמיים. מתוך "ליידי בירד" (צילום: יח"צ)

      צפיתי בו פעמיים, ופעמיים התרגשתי עד דמעות - ואיך אפשר אחרת לנוכח סצנת הסיום שלו, שכבר גרמה לרבים ולרבות בארצות הברית להוציא ממחטה ביד אחת, וביד השנייה להוציא את הסמארטפון כדי להתקשר לאמא שלהם ולהגיד לה תודה וסליחה. "ליידי בירד" הוא מסוג הסרטים שהמטען הרגשי שלהם הולך ומתעצם משנייה לאחרונה, ונבנה לקראת קליימקס בלתי נשכח בדקה האחרונה.

      לא פחות חשוב מכך, גם כשמסיימים לצפות בו קשה להפסיק לחשוב עליו ועל הגיבורה שלו, ולתהות איך היה לה בקולג' ומה היא עושה עכשיו. דבר אחד בטוח: יותר מכל, בסופו של דבר מתברר כי גיבורתו עברה בו תהליך לגיבוש זהותה - וכיוון שעברה אותו בהצלחה, יש לה את הסיכויים הטובים ביותר להגשמה עצמית. כאן אולי טמון האלמנט שבכל זאת מייחד את "ליידי בירד" מתוצרים דומים קודמים לו. בניגוד לסרטי התבגרות אחרים, הוא לא מתאר איך גיבורתו הופכת לאשה אחרת. תחת זאת, בדיוק כפי שאמא שלה הבטיחה לה, היא הפכה לגרסה הכי טובה של עצמה.

      סרשה רונאן וביני פלדשטיין מתוך "ליידי בירד" (עיבוד תמונה , יח"צ)
      להיות בת 17 זה עסק רציני מאוד. מתוך "ליידי בירד" (צילום: יח"צ)
      סרשה רונאן וביני פלדשטיין מתוך "ליידי בירד" (יח"צ)
      תלמידה מצטיינת בפקולטה לרגש קולנועי. מתוך "ליידי בירד" (צילום: יח"צ)
      "ליידי בירד" זוכה בגלובוס הזהב 2018 (GettyImages)
      מגיע לה. גרטה גרוויג עם גלובוס הזהב לסרט הקומי הטוב ביותר על "ליידי בירד" (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)