שישה נשיאים שונים ישבו בלשכה הסגלגלה מאז "רוזאן" שודרה לראשונה, באוקטובר 1988, ועד העונה החדשה והעשירית שלה, שעלתה בארצות הברית לפני כשבועיים ובישראל בסוף השבוע האחרון. הראשון בין אותם מנהיגים היה רייגן, ומיותר לציין כי התקופה שלו נראית מנומנמת יחסית לעומת העידן הנוכחי של טראמפ, הנשיא היחיד שטרח לצייץ בטוויטר על הצלחת הסדרה ולנסות לנכס אותה לעצמו. אין ספק, הסיטקום הזה חזר למסך באחת התקופות המשונות והמבולבלות בהיסטוריה של ארצות הברית.
הכמות העצומה גם כך של מאמרים, מחקרים ועבודות סמינר שכבר נכתבו על תשע העונות הראשונות ופורצות הדרך של הסדרה, היא כאין וכאפס לעומת מה שהגלגול המחודש שלה מעורר כבר כעת ועוד יעורר בעתיד - ויהיה הרבה בשר לנעוץ בו את השיניים, שכן בעקבות הרייטינג הגבוה של שלושת הפרקים שכבר שודרו, הוזמנה עונה נוספת של "רוזאן", 11 במספר.
"רוזאן" מציתה כל כך הרבה מחשבה, כי אמריקה לא יודעת איך לאכול אותה. התרגלנו כבר למציאות של שחור ולבן, בה פוקס ניוז ואייקונים ליברלים מלוקקים עומדים בצדדים שונים של הזירה ומתגוששים. הסדרה המורכבת נכנסת ביניהם בלי לקחת צד מובהק, וצובעת את ההוויה האמריקאית בגוונים שונים.
מצד אחד, בהיותם לבנים מן המעמד הנמוך, שמגדירים את עצמם כ"וויט-טראש גאה", המשפחה שעומדת במרכז הסדרה עונה על הפרופיל הקלאסי של מצביעי טראמפ - ורוזאן אכן מצהירה שהצביעה לו. מצד אחר, אחותה ג'קי שהצביעה דווקא לג'יל סטיין, המועמדת מטעם הירוקים, לא מבינה כיצד בת משפחתה היתה יכולה לתמוך במישהו כמו המועמד הרפובליקאי ומקניטה אותה על כך שהביאה אסון על אמריקה. אז האם הסדרה מעוררת סימפטיה כלפי המחנה של הנשיא ונותנת לו לגיטימציה? או שמא בהציגה את העוני בו חיים מצביעיו, היא דווקא מבקרת אותו על הצביעות של האג'נדה הכלכלית-חברתית שלו?
מצד אחד, רוזאן ובעלה דן (ג'ון גודמן), שניהם מעין גלגול מפותח של ארצ'י באנקר, מציגים לעתים תפיסת עולם אנטי-ליברלית באופן מובהק, אותה הם מביאים לידי ביטוי בלי בושה בפה הגדול שלהם. אך מצד אחר, מתגלה כי לבתם דרלין יש ילד עם זהות מינית לא ברורה, וכי בנם די ג'יי נשוי לחיילת שחורה, אז קשה להגדיר את הסדרה כהומופובית וגזענית, אם כי כמובן שכבר היו כאלה שעשו זאת.
בקיצור, לא פלא כי מצד אחד אפשר למצוא מאמרים המגדירים את "רוזאן" כ"סדרה הגדולה הראשונה של עידן טראמפ" - ומנגד, מאמר של לא אחר מאשר כדורסלן העבר קארים עבדול-ג'אבר, הגורס דווקא שהיא יוצאת כנגד הנשיא השנוי במחלוקת. סביר להניח שהפולמוס הזה יימשך, מה שכמובן מעיד טובות על הסדרה ומוכיח עד כמה היא מורכבת, אמביוולנטית ועמוקה. איך אמר פעם שדר של משחקי הליגה הספרדית: "אם אוהדי ריאל שונאים אותי כי הם חושבים שאני פרו-ברסה, ואוהדי ברצלונה שונאים אותי מהסיבה ההפוכה, זה סימן שאני בסדר".
דבר אחד בטוח: לפחות לפי שלושת הפרקים שכבר שודרו, "רוזאן" עדיין מצחיקה ונוגעת להפליא, ועובדת כדרמה חברתית ומשפחתית לא פחות מאשר קומדיה ארסית. הפקטור הראשון, כמובן, הוא ממד הנוסטלגיה: אי אפשר שלא להתרגש כשרואים כי דרלין, אותה הכרנו כתלמידת חטיבת הביניים, היא כבר אמא לילדה בגיל הזה. לנו, שגדלנו על הסדרה, זה גורם להבין כמה זמן עבר וכמה התבגרנו בעצמנו. החיים עוברים כל כך מהר.
אך גם בלי השפעות טראמפ והנוסטלגיה, הסדרה מוצלחת באופן בסיסי וטהור. זאת,כיוון שהיא משמרת את שלושת המאפיינים הייחודים שהפכו את עונותיה הקודמות לכה אדירות ונדירות: העובדה שבניגוד לרוב הסרטים והסדרות הנעשים באמריקה, היא לא עוסקת במעמד הביניים ובמעלה מכך, אלא נותנת קול גם לחלשים והמושתקים - במקרה זה, דמויות שמעולם לא היה ולא יהיה להם כסף לקנות בית; התעוזה שלה לטפל בסוגיות הכי טעונות בנמצא, בלי לפחד מתקינות פוליטית ופרות קדשות, והאומץ להראות את גיבוריה אומרים ועושים דברים איומים; ויכולתה לעשות את כל זה באופן משעשע ורגיש, כתוב ומשוחק להפליא.
דוגמה יפה לכך אפשר היה לקבל אפילו בפרק השלישי, הפחות טוב מבין השלושה שכבר הוצגו. זאת, במהלך דיאלוג בין רוזאן לנכדתה, בתה של דרלין הנוטרת לה טינה על כך שהעתיקה את מגוריהן משיקגו לעיירה הקטנה, המשמימה והחשוכה למדי בה חיה סבתה. השיחה הזו מסתיימת בכך שגיבורת הסדרה תופסת את הצאצאית החצופה וטומנת את ראשה בתוך הכיור, אך עוד לפני כן, במופת של כתיבה תסריטאית, מטיחה בה את הדברים הבאים ועתירי המשמעות: "את רעבה? את אשה באמריקה, תתרגלי. מה הבעיה שלי? הבעיה שלי שאת מתנהגת כאילו שאת בעלת הבית הזה, ואפילו לנו אין בעלות עליו...את חושבת שאת טובה יותר מכל אחד פה? את חכמה יחסית לילדה, אבל עדיין טמבלית יחסית לבן אדם".
בדינמיקה בין רוזאן וצאצאיה טמונה גם מעלה נוספת של העונה החדשה. אפשר היה לצפות מסדרה שירדה מן האוויר באמצע שנות התשעים וחזרה ב-2018 לשים דגש על הזמנים המשתנים ופערי הדורות, מה שעלול היה לגרום לה לטרחן ללא הפסקה בקנטורים בנאליים על פייסבוק וכיוצא בכך. תחת זאת, היא משלבת מדי פעם אזכורים למאפיינים של דורנו, למשל השימוש באתר Etsy, אך עושה זאת באופן מינורי, מאופק ובעיקר אורגני.
באופן כללי, העונה החדשה מצליחה לקחת מקודמותיה את המושכות באופן טבעי לחלוטין, כאילו שהן שודרו רק אתמול. "רוזאן" 2018 יכולה הייתה ליפול בקלות למשבצת הקוריוז או הגימיק, אך משכילה ליצור את התחושה שהיתה כאן תמיד, ושהיא פה כדי להישאר. בקצב הזה, היא עוד תאריך מספיק ימים כדי לקבל ברכות בטוויטר מנשיא אמריקאי נוסף.
"רוזאן" משודרת מדי בשבת ב-21:30 ב-yes comedy וזמינה ב-yes VOD.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר