פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לראות את הזוועה של אושוויץ מתוך העיניים של השומרת הנאצית

      כיצד נראית השואה בעיניים נאציות? היצירה "הנוסעת" של ניצולת המחנה זופיה פוסמיז', שתעלה בשנה הבאה באופרה הישראלית, מספרת את סיפורן של אסירה פולנית ומפקחת גרמניה ומספקת זווית ראייה חדשה על הגיהינום עלי אדמות ששמו אושוויץ ועל הטראומה של השורדים

      הנוסעת אופרה (יח"צ , קרל פורסטר)
      הנוסעת (צילום: קרל פורסטר)

      זופיה פוסמיז', נערה קתולית מקרקוב, הייתה רק בת 19 כשנעצרה ב-1942 על ידי הגסטאפו, באשמת חלוקת כרוזים של המחתרת הפולנית. אחרי שישה שבועות בכלא, היא נשלחה לאושוויץ יחד עם אסירים פוליטיים רבים. ב-1943 שובצה פוסמיז', אסירה מספר 7566, לעבודה משרדית במטבח במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, תחת עינה של המפקחת הנאצית אנליז פראנץ, אשה כבת 30, אחת מבין אלפי נשים גרמניות (כ-200 באושוויץ) שמילאו תפקידי שמירה, פיקוח והשגחה דומים במחנות הריכוז, נהגו באכזריות באסירות והיו שותפות למעשי הזוועה שנעשו באתרים האלה.

      פוסמיז' שרדה שלוש שנים נוראות במחנה כאסירה, והייתה עדה גם לרצח ההמוני של יהודי אירופה. "יכולנו לראות את הרכבות באות, שהגיעו ממש קרוב אל תאי הגזים", היא סיפרה בראיון לשיקגו טריביון לפני כשלוש שנים. "1944 הייתה הנוראה מכל מהבחינה הזאת. זאת הייתה התקופה שהם רצחו המוני יהודים הונגרים, כך שהמשרפות בערו יום ולילה". לקראת סוף המלחמה הועברה פוסמיז' לאחד ממחנות הלוויין של ראוונסבריק בגרמניה, שם שוחררה לבסוף ב-1945.

      פוסמיז' ניסתה לבנות מחדש את חייה בפולין המתאוששת, איך הסיוטים לא הרפו ממנה. היא החלה לעבוד כעיתונאית ברדיו הפולני, ובמסגרת זו נשלחה ב-1959 לפריז. כשהגיעה לכיכר הקונקורד נעתקה נשימתה: היא שמעה לפתע קול דובר גרמנית שלא שמעה כ-15 שנה - קול שזיהתה כקולה של המפקחת, SS-Aufseherin אנליז פראנץ. היא חיפשה סביבה, אבל פראנץ לא הייתה שם באמת. למעשה, היא מתה שלוש שנים קודם לכן, והדוברת הייתה סתם תיירת גרמניה. האירוע המלחיץ הזה גרם לפוסמיז' לחשוב: אילו היא באמת הייתה שם, מה היא הייתה אומרת לה? ומה השומרת הנאצית לשעבר הייתה עונה בחזרה?

      אז היא התיישבה לכתוב את יצירת חייה, "הנוסעת מתא 45", תסכית רדיו המבוסס באופן כללי על חוויותיה והדמויות שסבבו אותה באושוויץ-בירקנאו, ובהמשך רומן, סרט זוכה פרסים ואופרה, שתעלה באופרה הישראלית ב-2019 (עדכון: האופרה תוצג בבית האופרה בתל אביב בין 30.4 ל-6.5). חוויית המחנה מתוארת ביצירה מנקודת מבט לא-שגרתית - זו של המפקחת הנאצית. העלילה מתארת מעין היפוך של אותו אירוע בפריז: הסיפור מתמקד בליזה הגרמניה - בת דמותה של השומרת - הנוסעת יחד עם בעלה באוניה לברזיל, כאשר לתדהמתה היא מזהה על הסיפון אישה הדומה באופן מדהים לאסירה שעבדה תחתיה באושוויץ. בעקבות זאת, אחרי שנים של הדחקה, היא מתוודה בפני בעלה על כך שהייתה מפקחת במחנה ההשמדה, ומתארת את יחסיה המורכבים והמוזרים עם אותה אסירה פולניה, מרתה, המבוססת על אחת הנשים שהיו עם פוסמיז' במחנה.

      היצירה הייתה פורצת דרך בכך שתיארה את המעשים דרך עיניה של המפקחת הנאצית, ותיארה את הפסיכולוגיה והמניעים המעוותים של המקרבן באופן מורכב מן הנהוג: ליזה חשה קרבה מסוימת למרתה, היא רואה בעצמה כמי שדאגה לה וניסתה להגן עליה - לא פעם היא מעלימה עין כשהיא מזהה שמרתה עוברת על חוקי המחנה - אך במקביל היא כועסת על האסירה על שזו איננה מכירה לה טובה ולא משתפת פעולה עם הנאצים, ולא מצליחה להבין אותה. אך ליזה אינה דמות "טובה" - היא שותפה במנגנון הרצח הנאצי, שבמקרה מגלה יחס אמפטי לאחת האסירות. פוסמיז' לא מנקה אותה לרגע מן האחריות למעשים.

      האופרה "הנוסעת":

      החכמה של היצירה מתבטאת גם בעיסוק שלה בזכרונות, נראטיבים והדחקה. שאלת זהותה של "הנוסעת" ממשיכה לתעתע בליזה כל היצירה, וכך גם זכרונה שלה. האם ליזה מרככת את מעשיה כשהיא מספרת עליהם ממרחק השנים? האם היא עיצבה את הזכרונות שלה כך שיתאימו לגרסה מרוככת שכזו? הנסיעה של ליזה היא גם מטאפורית - היא נוסעת הרחק מעברה ומזכרונותיה, אך גם הרחק מאירופה הם ימשיכו לרדוף אותה. ומה פשר הווידוי שלה? האם ליזה מחפשת חשבון נפש? או שהיא דואגת רק לתדמית שלה ושל בעלה במקרה שעברה הנאצי ייחשף?

      כשנה לאחר שידור התסכית, עיבדה פוסמיז' את הסיפור לתסריט יחד עם אנדז'יי מונק, מהבמאים הצעירים הבולטים בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובמקביל עבדה על רומן שלם על בסיס אותו סיפור. מונק, שהיה כמו פוסמיז' בן קרקוב ונולד למשפחה יהודית, ראה בעצמו מקרוב את זוועות מלחמת העולם השנייה. הוא הסתתר בוורשה בזהות בדויה ועבד כפועל בניין, ובהמשך השתתף במרד הפולני בוורשה ב-1944. אל "הנוסעת" הגיע מונק לאחר שכבר זכה בהכרה כאחד הבמאים המבטיחים בפולין ובפרסים בפסטיבלי הקולנוע החשובים של ונציה וקרלובי וארי, והוא צילם את הסרט בתוך מחנה ההשמדה - אך לא סיים אותו. מונק נהרג בתאונת דרכים תוך כדי עשיית הסרט. הסרט הלא-גמור הושלם חלקית על ידי ידידיו של מונק באמצעות תמונות סטילס וקריינות, וגרסה זו שוחררה כשנתיים לאחר מותו, בשנת 1963. הסרט הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן של 1964, והוענק לו פרס מיוחד לכבוד מכלול יצירתו של מונק, אך לא הוקרן בישראל באופן מסחרי.

      התחנה הבאה של "הנוסעת" הייתה במוסקבה, שם התוודע לרומן המלחין הסובייטי הנודע דמיטרי שוסטקוביץ', שהרצח ההמוני של יהודים במלחמת העולם השנייה לא היה זר ליצירה שלו: בין היתר, כמה שנים לפני כן הוא הלחין את הסימפוניה "באבי יאר", על פי שירו הנודע של יבגני יבטושנקו על רצח יהודי קייב בגיא ההריגה מחוץ לעיר - פואמה שעוררה סערה בברית המועצות בשל התייחסותה הישירה ליהדותם של קורבנות הטבח. שוסטקוביץ' חשב שלסיפור של פוסמיז' יש את הפוטנציאל להפוך לאופרה טובה, ולשם כך הוא פנה לשניים מידידיו שיכבו אותה יחדיו: אלכסנדר מדבדב שכתב את הלברית, ומיצ'סלאב (משה) ויינברג שהלחין את המוזיקה.

      חייו של המלחין כמו הובילו אותו אל הרגע הזה. ויינברג, יהודי יליד ורשה, היה היחיד מבין בני משפחתו שהספיק להגיע לחוף מבטחים. שני הוריו, מוזיקאי ושחקנית, היו דמויות מוכרות בתיאטרון היהודי בעיר ורשה, אליה הגיעו מקישינב - שם כמה מקרובי משפחתם נרצחו בפוגרום הידוע. עם פרוץ מלחמת העולם השניה התגלגל ויינברג למינסק, בעוד הוריו ואחותו שנשארו מאחור הגיעו לגטו לודז', ונרצחו במחנה טרווניקי. עם תחילת המתקפה הגרמנית נגד ברית המועצות פונה לטשקנט ובה התחתן עם נטליה וובסי - בתו של שלמה מיכאלס - מגדולי השחקנים היהודים בברית המועצות. הטרגדיה המשפחתית של ויינברג המשיכה גם לאחר המלחמה. חמיו מיכאלס נרצח על ידי השלטונות הסובייטים ב-1948, והוא עצמו היה נתון למעקב עד שנאסר בעצמו בשנת 1953, באשמת "לאומנות יהודית", כחלק מן הקונספירציה שהובילה אל "משפט הרופאים היהודים". יחד עם שאר העצורים בפרשה האנטישמית ההיא, גם ויינברג ניצל ושוחרר עם מותו של סטלין.

      זופיה פוסמיז' הנוסעת אושוויץ יום השואה (AP)
      זופיה פוסמיז', 2010 (צילום: AP)

      וכך, "הנוסעת" - האופרה הראשונה שהלחין ויינברג - הייתה ההזדמנות שלו להתמודד גם עם גורלו וגורלם של בני משפחתו. איך מלחינים את אושוויץ? ואיך מציגים אותה על במה? מדבדב העלה את הרעיון לפיו הבמה תחולק לשניים - על המפלס העליון סיפון האונייה, ובמפלס התחתון - הזכרונות מאושוויץ. היצירה תוכננה לעלות לראשונה בתיאטרון בולשוי ב-1968, אך הבכורה בוטלה, ולמעשה ויינברג, שהיום סוף-סוף מוכר כאחד המלחינים הסובייטים הגדולים ביותר, לא זכה לראותה מוצגת מעולם. אבל פוסמיז', בת 94, הצליחה. ב-2006 היא הועלתה לראשונה באופן חלקי, וב-2010 באופן מלא, ובשינוי קל: במקור האופרה כולה רוסית, ועתה דמויות האסירות בה מדברות בשפת מוצאן: גרמנית ופולנית כמובן, אך גם יידיש, צרפתית, רוסית וצ'כית (האופרה כמובן תוצג לקהל הישראלי בליווי כתוביות, בעברית ובאנגלית).

      להוציא גרסה עברית של התסכית, ששודרה בקול ישראל בשנת 1966 (זהרירה חריפאי גילמה את התפקיד הראשי), לא יכל הקהל המקומי להיחשף עד כה ליצירה של פוסמיז'. לפני כחמש שנים אמורה הייתה "הנוסעת" להגיע לישראל, אבל סיבות טכניות מנעו את העלאתה כאן. הצגתה כאן תספק חומר רב למחשבה לצופים הישראלים. שאלה מרכזית תהיה כיצד נראית השואה בעיניים פולניות? האופרה מספרת את סיפורן של אסירה פולנית ומפקחת גרמניה, ואף שיש בה דמות יהודית, אסירה מסלוניקי בשם חנה, היא ממלאת תפקיד שולי בסיפור וכך גם הגורל היהודי בכללו. על רקע סערת החוק הפולני והדגשת הנראטיב הפולני לאירועי מלחמת העולם השנייה, מעניין לחשוב על המקום של "הנוסעת" במרקם הפוליטי הזה. כך או כך, זאת תהיה הזדמנות לנסות ולהבין - כי להבין לגמרי הרי אי אפשר - עוד זווית ראייה על הגיהנום עלי אדמות ששמו אושוויץ, על הטראומה של כל שרידי אותו מקום, ועל החובה לזכור.

      הנוסעת אופרה (יח"צ , קרל פורסטר)
      הנוסעת (צילום: קרל פורסטר)

      האופרה תוצג בבית האופרה בתל אביב בין 30.4 ל-6.5

      זופיה פוסמיז' הנוסעת יום השואה (Creative Commons)
      זופיה פוסמיז' בצעירותה (צילום: Creative Commons)