פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יומנה היקר: "שנת השועל" הוא סיפור מרענן ושנון על משבר אמצע החיים הבורגני

      יומנים אישיים הם בדרך כלל סיפור מצונזר ועצור. אנחנו מספרים לעצמנו שזהו המקום לפרוק בו הכל, אבל לא מסוגלים להתמודד עם התוצאות. היומן של רות עפרוני מצליח להביא את האמת הזו, בלי קלישאות ובלי רחמים עצמיים, והתוצאה מרעננת, שנונה ומלאת חן

      אתה קורא מאה טקסטים ופתאום אחד חי, נושם, ובעיקר לא דומה לשום דבר. ויש לו עוד תכונה, לטקסט טוב: הוא בא לבד. אין לו מלאכים ששומרים עליו מלפניו ומצדדיו. אין לו מקום בטוח בתרבות. אני שונא טקסטים שהם, מראש, "תרבות". בימים האחרונים קראתי ביחד את "שנת השועל" של רות עפרוני ואת "שנה של מחשבות נפלאות" של ג'ון דידיון. שניהם יומנים. שניהם כתובים כך שקשה לעזוב אותם. היומן של דידיון כבר נחשב קלאסיקה בספרות האמריקאית. עיטרו אותן בכל פרס אפשרי ועיבדו אותו למחזה. מצטטים אותו ביראת קודש. אני קראתי אותו וכאמור לא יכולתי להניח אותו בחוסר נוחיות, בחוסר אהבה, בחוסר הערכה ספרותית. היומן של עפרוני הוא ספר אלמוני, בלי ששמענו על הכותבת קודם לכן, בלי שהוא גורר אל תוכו ציטוטים מספרות טובה. ודווקא לכן הוא ספרות טובה. דידיון כותבת על מוות ועל מחלה. זה חזק. אבל לפני שזה חזק, זה מחוזק. כי אל האסון שלה היא צועדת בכישרון ניסוח חד, כאשר שייקספיר מימינה ופרויד משמאלה. וגרוע מכך, היא עצמה יושבת חזק על העט שלה: מצטטת את הספרים האחרים שכתבה ואת תרומותיה הרבות והידועות מאוד (חלקן בצדק) לעיתונות האמריקאית. המוות האסוני של בעלה והמחלה האסונית של בתה, מופיעים ביומן של דידיון עם תעודת ביטוח תרבותית, עם אגו שלא יודע להתאבל בלי להתעטף בגלימה של "איכות". למזלה של דידיון היא נקייה מרחמים עצמאיים.

      גם רות עפרוני נקייה מרחמים עצמיים, ושתיהן גם חסכוניות במילים. בלי שני מיני הניקיון האלה הייתי בורח משני הספרים. אבל דידיון שוכחת שמוות ומחלה הם הנושאים הרגילים ביותר של בני תמותה. אליטיזם תרבותי מזייף את המוות, עושה אותו יחיד ומיוחד וכזה שרק בני מעלה ראויים לטרגיות שלו. דידיון גם שוכחת שמוות ומחלה מחלצים מאיתנו יראת כבוד מנומסת וחצי-צבועה, שאנחנו מכינים פרצוף רציני לבתי חולים ולהלוויות. ומי שמכין פרצוף רציני לדף של ספר לפני שהוא קורא אותו הוא סנוב ספרותי. עפרוני כותבת על זיונים של גרושות ועל כאבי גב של נשואות, ועל שדיים שקוראים להם פופות. בכוונה, ובשמחה, היא מטילה ספק בחשיבות הכתיבה שלה, היא צוחקת על עצמה והיא מניחה ליומן שלה לנדוד אל הפרוורים הבלתי מתורבתים של הספרות (פייסבוק, למשל, ואתרי היכרויות). דידיון לא שמעה על ספק עצמי ועל לקחת את עצמה בקלות. לכן כישרון הכתיבה ביומן שלה השאיר אותי קר. לא נשארתי קר כשקראתי את היומן של רות עפרוני.

      אין יומן שהוא אמת צרופה. בכל היומנים יש אמיתות חשודות, חלקיות, מעובדות. אילו היינו כותבים אמיתות מלאות ביומנים שלנו, לא היינו יכולים אנחנו עצמנו לקרוא את האמיתות שאנחנו מסתירים מעצמנו כדי לנשום. בוודאי שלא יכולנו להראות דף אחד של אמת שלמה לקרובים לנו ביותר - ילד, אהוב, הורה. לא היו סולחים לנו על האכזריות של האמיתות. כי האמיתות שלנו משמידות כשהן עירומות. הן הנפות חרב שלא הנפנו, הן הדיוק של הכעס שלא דייקנו, הן החשבון שרק רשעים מגישים לפרעון. אנחנו רוכשים את הזכות להעיד על עצמנו רק במחיר עיוורון, או מסכה, או הימנעות, או נימוסי הפייסבוק (יש דברים כאלה). מה עושה רות עפרוני עם האמיתות של חייה? היא מגניבה אל תוכן חיוך ("אל תיקחו אותי ברצינות"); היא מוסיפה לידן פנטזיה ("אני הרי תמיד מציירת לילד שלי בית על עץ...אל תתרגשו מן היערות שבחלומות שלי"); היא מטילה סיפורים מסוכנים על חברות וחברים (את זה סיפרה לי הכירופרקטית שלי... זה לא אני); אני אוהב את הטון הזה. אני מאמין לטון הזה.

      היומן מתחיל בכך שבגיל 45 נוסעת רות עפרוני, אם לארבעה ילדים מרחובות, לשנת שבתון של בעלה בבוסטון. היא רוצה בנסיעה יותר ממנו. היא ראתה שועל לבן כשהלכה לטייל בפרדס שליד הבית וקינאה בו לרגע על כך שאין לו בית או שועלה או שבתון. היא לא תספר לבעלה על השועל. וכמו שהיא מחליטה לנסוע היא גם מחליטה לכתוב. ובבוסטון היא אכן כותבת את היומן שאנחנו קוראים. אלא שאחרי בוסטון היא לא מפסיקה לכתוב אותו. היא מפסיקה רק כשמשוגע דופק על דלת בית המשפחה שלה ברחובות. אל דאגה, הוא לא יתפרץ אל הבית. הוא רק יאיים להרוס את הבית ויסתלק משם. והוא גם יאפשר ליומן להסתיים.

      נסיעה מחלצת מאיתנו מבט שני על עצמנו, מבט עם מרחק. נסיעה מבהירה לנו שמה שיש לנו לא מספיק, לא מספק, לא מזין את הנפש. ואז מופיע הצורך לחבר מילים אל מה שיש לנו, ובעיקר אל מה שאין לנו. כי יומנים בעלי ערך הם אף פעם לא רק ולא בעיקר דיווחים על מה שעשינו. הם מילים וחלומות שאנחנו מחלצים ממה שעשינו, מן הרגיל,

      מן המובן מאליו, מן הבתים שאין בהם שועלים לבנים.
      כדי לתאר איך עובד פרק יומן של רות עפרוני, אערבב שני פרקים: היא בבוסטון, בוקר רגיל, היא מביאה את בתה לגן, גבר בגרביים לבנים מביא גם הוא את בתו לגן. ואז היא ברחובות, בוקר לא רגיל, סול בעלה מקריח כל כך עד שמחליט לגלח את שערותיו. שום דבר דרמטי לא יקרה לה היום - לא עם הגבר בגרביים הלבנים ולא עם הבעל שיתקרח. אבל היומן מדווח שהגבר עם הגרביים הלבנים לא מביט בה. כמו שהיומן מדווח שבעלה יודע שהיא אוהבת שיער של גבר, ואותו, שהיא אוהבת מאוד, היא תצטרך לאהוב כעת בלי שיער. ואז בבוסטון, בגן הילדים, היא נזכרת שהיא תמיד מציירת לבת שלה - לא חשוב מה הילדה מבקשת - בית על עץ. מה תעשה אישה בת 45 שסופרת את מספר הפעמים ביום שגברים מביטים בה והיא רוצה עוד מבט אחד, עוד בית אחר, ושיהיה על עץ? מה תעשה אישה שנשואה לגבר שנים רבות ואוהבת אותו שנים רבות, וכעת הוא מתקרח. בסיפור הראשון היא תגיד לעצמה בייאוש קטן "עטור מצחך אפור-עכבר", ותניח שהגבר בגרביים הלבנים מחפש, כמו בשיר, מצח בזהב שחור. בסיפור השני היא תבטיח לגבר שלה שאם הוא יתגלח למעלה, היא תתגלח למטה (אל דאגה, היא לא תקיים את ההבטחה).

      בסיפור הראשון היא תזכה לכך שהגבר בגרביים הלבנים דווקא לא יחפש זהב שחור, ויפתח בפניה דלת ויאמר לה "סי יו טומורו". בסיפור השני היא תזכה בזיכרון: הגבר המתקרח שלו היא נשואה שנים רבות היה פעם ילד-שכן שהיה מטפס על עץ כדי להביט בילדה שהיא הייתה. והוא החל להתקרח ביום שמת אביו. והיא יכולה לזכות גם בזיכרון נוסף. למחרת, ביום ההלוויה של אביו, והיא עוד נוטפת חלב אחרי לידה טרייה, היה להם זיון שלא מן העולם הזה.

      לשני פרקי חיים רחוקים כל כך זה מזה, וגם לעוד הרבה פרקי חיים ביומן הזה, מעניקה הכותבת מבנה דומה, קצב דומה, טעם מר-מתוק דומה. כי זה הבית על העץ שלה, שבלעדיו גם הבית הממשי יסגור עליה ויחנוק אותה. וזה השועל הלבן שלה, שכל כך פיתה אותה בדף היומן הראשון שלה וכל כך מאיים עליה כמשוגע פורץ-בתים בדף האחרון. רות עפרוני יודעת, וכותבת, שהיא צפויה לכתוב את הסיפור הבנאלי של גיל 45 בבית בורגני שמוגן היטב מפורצים ומשועלים. אבל תשעה מתוך עשרה כותבים מבזבזים מילים מעייפות על הבורגני שבאדם. עד שבאה כותבת שמוצאת מילים רעננות, ומחייכות, בשביל האדם שבבורגני.


      "שנת השועל" / רות עפרוני. הוצאת כנרת זמורה-ביתן.