פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      70 שנות צנזורה: הלהיטים הישראלים הגדולים שהשמעתם נפסלה

      פופוליזם, טהרנות ופטריוטיות יתר לא הומצאו על ידי הפוליטיקאים שמלווים אותנו היום. אריק לביא, אביב גפן, יהונתן גפן, סי היימן, יפה ירקוני ואחרים נחסמו על ידי תחנות הרדיו, הטלוויזיה וחברי כנסת נזעמים. ביקורת? חופש ביטוי? יש דברים שאף פעם לא היינו חזקים בהם

      70 שנות צנזורה: הלהיטים הישראלים הגדולים שהשמעתם נפסלה
      צילום: ניב עשת כהן

      קשה לקבוע אם מרחב חופש הביטוי בישראל הולך ומצטמצם או שפשוט נעשה כאן חנוק יותר מחוץ לחיקו החם של הקונצנזוס. החדשות הטובות? לא בטוח שפעם היה כאן טוב יותר. לאורך השנים נפסלו עשרות שירים להשמעה בתחנות הרדיו השונות בתואנות שונות כגון העלבת עובדי ציבור, דרדור הנוער, מילים גסות, העלבת ידידינו בעולם וכו', וזה כמובן אם לא נכלול ז'אנרים שממילא הודרו וגם הזכות המפוקפקת להיפסל נשללה מהם. לרגל חגיגות ה-70 ורגע לפני מצעד החיילים לשנת ה-70 של גלגלצ ו-וואלה! NEWS, הבה נחזור לכמה מן השערוריות הגדולות בתולדות המוזיקה הישראלית, ונזכור: כן, יש לנו במה להתגאות.

      הצביעו כאן למצעד החיילים לשנת ה-70

      שנות ה-50 - אריק לביא לא נוסע לפטרה

      נהוג לדבר על שנות ה-50 כעל תקופה של אמנות "מגויסת", אבל באותן השנים נאסרו לשידור לא מעט שירים, בהם של יוצרים צעירים דאז שהיום נחשבים לקאנוניים כמו דן אלמגור, נעמי שמר וחיים חפר. מי שנפגע פעמיים היה אריק לביא, מהזמרים הפופולריים של התקופה. אחרי שכבר הושמע תדיר והתחבב על הרבים, הוחלט לפתע להפסיק ולהשמיע את השיר "הסלע האדום" (חפר/זראי), שתיאר את המסעות לפטרה, בתואנה שהוא עודד צעירים לצאת למסע שכזה ולסכן את חייהם. עיתון "העולם הזה", שניהל קמפיין מתמשך כנגד מוסדות הצנזורה באותן שנים, דרש תשובות, וציטט עובדים של קול ישראל שטענו כי משרד הביטחון הוא שעמד כביכול מאחורי האיסור - שם הכחישו כל מעורבות בפרשה, בתואנה כי אין להם הסמכות לעסוק בכך (לידיעת השרים ליברמן ורגב). כך או כך, ההחלטה נפלה וגם חיים חפר, מחבר השיר עצמו, הביע את תמיכתו בצעד.

      שיר נוסף של לביא שנגנז באותה התקופה בביצוע לביא היה "אנקש" - קלאסיקה אלימה מאת ברטולד ברכט, בתרגום חופשי של אלתרמן ובלחן של סשה ארגוב. "אנקש" (ובמקור "האנה קאש") תיאר את הזוגיות המעוותת בין האנס, בריון מנוול, ואשתו המוכה אנקש, ספק אשה העובדת בפונדק, ספק זונה. "זוהי פורנוגרפיה... אי אפשר לשדר זאת", ציטט "העולם הזה" את אנשי קול ישראל המזועזעים והתריע נגד הסכנות: "ידועים מקרים בהיסטוריה הלא רחוקה, בהם החליטו קומיסארים ופקחים רעיוניים מה מותר לכתוב ומה לשיר. תחילה אסרו להשמיע שיר; אחר כך אסרו את המשוררים".

      התקליט הגנוז "אנאקש" (מערכת וואלה! NEWS , לע"ם)
      התקליט הגנוז של "אנקש" (צילום: לע"ם)

      וגם: "עיניים ירוקות", משיריה המוקדמים של יפה ירקוני, נאסר לשידור כמה שנים לאחר שכבר היה ללהיט גדול, ככל הנראה משום שנכתב ללחן של נלו מנזטי, מלחין רומני שזוהה עם "משמר הברזל" - התנועה הפשיסטית והאנטישמית הרומנית.

      שנות ה-60 - בין הנביא יחזקאל ויצחק שדה

      גם לחלונות הגבוהים, אולי ההרכב הישראלי האהוב בכל הזמנים, לא עשו חיים קלים ברדיו. בזמן ש"זמר נוגה" ו"אינך יכולה" היו ללהיטים גדולים, הרי שהשיר על הנביא יחזקאל - בומבה של נביא בסך הכל - עורר אי נוחות רבה והוגבל לשידור בקול ישראל, עקב מה שתואר כפגיעה ברגשות הדתיים. "שורה אחרת בפזמון מורידה בדרגה את יחזקאל יחד עם המלאך גבריאל... אך הגרוע מכל הוא התיאור החופשי של חזון העצמות היבשות", נכתב בידיעה של "על המשמר". יצחק שמעוני, שכיהן כסגן מנהל התכניות של קול ישראל, החליט כי יחזקאל" יושמע רק אם הדבר יהיה חיוני לתכנית ובכל מקרה באישור מראש.

      הפסילה עוררה סערה קטנה. העיתונאי דוד לאזר כתב ב"מעריב" מאמר ארוך נגד הפזמון ובעד "קול ישראל". "חוסר טאקט ודרך ארץ", הוא תיאר את השיר ותהה מדוע הנביא לא זוכה בעיני חפר, שזוהה כאחד ממשוררי הפלמ"ח, לאותו כבוד שזכה לו בעיניו יצחק שדה. הפזמונאי לא התרגש, ולשאלת "על המשמר" ענה: "שירים שלי כבר פוסלים ב'קול ישראל' עשרים שנה. מיום שקמה מדינת ישראל פסלו לי יותר שירים ממה שפסלו לאלתרמן בתקופת המנדט". קראוס, מלחין השיר, מסר ל"מעריב" כי הלהקה מוכנה להסכים לכל היותר להחליף את המשפט "הוא ואלוהים כמו אני ואתה" ל"הוא וגבריאל כמו אני ואתה", ולא לאף שינוי אחר.

      וגם: "בת 26" ההומוריסטי של רבקה מיכאלי, מתוך המופע המשותף "ילדות קשה" עם יוסי בנאי, הוגבל לשידור לשעות הערב בלבד ו"בצירוף מילות קישור מתאימות".

      שנות ה-70 - יהונתן גפן נשאר יהונתן גפן

      מדי כמה שנים נקשר יהונתן גפן בשערוריה תורנית, ובמובן הזה לפחות 2018 אינה שונה מ-1976. זמן לא רב אחרי אירועי שביתת "יום האדמה" הראשונים בהם נהרגו שישה מפגינים ערבים, השתתף גפן במאי 1976 יחד עם שותפו ליצירה דאז דני ליטני בתכנית הראשונה של "עלי כותרת" - תכנית אירוח בהגשת ירון לונדון. השניים הוציאו את התקליט "מכתבים למערכת" זמן לא רב לפני כן. במהלך התוכנית הם ביצעו קטע חדש בשם "ערבי נשאר ערבי", סאטירה על היחס לערבים אזרחי ישראל, שמשולבים בה משפטים ממגילת העצמאות. שידור השיר עורר סערה רבתי: עצומות הוחתמו, יו"ר רשות השידור התנצל והמחאה הגיעה עד משכן הכנסת, שם הוכיחו שדמגוגיה נגד התקשורת היא עניין ותיק מאוד במוסד המכובד.

      "שיא פגיעה בכבוד העם היהודי", זעם ח"כ לין (הליכוד), "זה מעשה התעללות שאין דומה לו מצד הטלוויזיה הישראלית בהמוני ישראל". ח"כ בן מאיר (המפד"ל) הגיש הצעה דחופה לסדר היום, וטען שאם לא היה חוזה בשידור במו עיניו, לא היה מאמין שהסתה אנטישמית ואנטי-ישראלית יכולה לקבל כזו במה בטלוויזיה. גם במערך הגיבו בכעס וח"כ דוד קורן כינה את ירון לונדון "עוכר ישראל", על פי דיווח "דבר". השלושה ביקשו ליזום פיקוח משמעותי יותר על רשות השידור כדי שדברים דומים לא יישנו בעתיד. שר החינוך ידלין עמד בפרץ, ולמרות שסבר כי השיר חסר הגינות וכתוב בטעם רע, הוא אינו מוכן להתערבות פוליטית בטלוויזיה. היו זמנים. השיר לא בדיוק צונזר, אבל לא שרד: הוא לא הוקלט באופן מסחרי מעולם ולא הופיע בתקליטים המשותפים של גפן וליטני, כך שהשיר למעשה נגנז.

      וגם: "החייל שלי חזר" של נעמי שמר נאסר לשידור לאחר מלחמת יום הכיפורים, על מנת שלא לפגוע ברגשותיהם של משפחות החיילים שלא חזרו.

      שנות ה-80 - יורים, בוכים ומצנזרים

      שנות ה-80 היו מבחינות רבות תור הזהב של המחאה ברוק הישראלי. מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה הובילו לוויכוחים נוקבים בחברה הישראלית, שהתבטאו במוזיקה הישראלית באופן חסר תקדים, ולמרבה הצער לא נמשכו עד היום. אפשר רק להתגעגע לימים שבהם אמנים לא היססו להביע את דעתם מחשש הקהל. מדובר היה בגל שירים של נשים יוצרות, פופולריות ובעלות מעמד, שעוררו סערה כזאת ששיריהן נאסרו להשמעה: "יורים ובוכים" של סי היימן (1988), "אחרינו המבול" של נורית גלרון (1989), ו-"חד גדיא" של חוה אלברשטיין (1989).

      "יורים ובוכים", האופייני לקריירה המאתגרת של היימן, ביטא תסכול מהשלכות הסכסוך המתמשך והתרבות הנפגעים בו, אך השיר נתפס כביקורת כלפי חיילי צה"ל ועורר סערה רבתי. לאחר שיואב קוטנר השמיע את השיר בתכניתו בגלי צה"ל, התקשר מאזין ואיחל לתחנה שאש"ף תכבוש אותה. קוטנר בתגובה פנה בשידור למאזין ואיחל לו למות. מפקד התחנה נחמן שי השעה אותו, ופסל את שידור השיר בתחנה הצבאית. ב"מעריב" אף דיווחו כי כאשר הזמרת ג'ון באאז הופיעה בארץ באותה שנה, ותכננה לשיר את שירה של היימן, גלי צה"ל חתכו את השיר מהקלטת המופע ושידרו אותו בלעדיו.

      ג'ון באאז שרה את "יורים ובוכים"

      "אחרינו המבול" ו"חד גדיא" נפסלו יחד לשידור בדצמבר 1989 בכל ערוצי רשות השידור, אך ההחלטה נבלמה על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, שקבע כי האיסור על השמעתם אינו חוקי. השר עוזי ברעם רכש במחאה את תקליטיהן של אלברשטיין וגלרון במחאה על הפרשה. בעקבות "חד גדיא" קראו בימין לבטל את השתתפותה של חוה אלברשטיין בטקס של אותה שנה, בה הדליקה הזמרת משואה - קמפייין שלא צלח.

      וגם: ממש באותן שנים צונזרו עוד שני שירים פרובוקטיביים: "בחצרות בחושך" של להקת טאטו, המתאר אונס מנקודת מבטו של האנס, ו"נערת רוק" של ריקי גל, שכתב יצחק לאור ומכיל שפה בוטה לאין שיעור.

      שנות ה-90 - מי זה שם הולך שיכור? זה רבין או לא?

      וכמו אביו, גם אביב גפן לא זר לקריאות חרם וצנזורה. בשנת 1995 הוציא כוכב הנוער את אחד משירי המחאה הבולטים שלו, "שומקום", שכלל את השורה "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה" - שורה שהכל הבינו כאילו היא התייחסה לראש הממשלה יצחק רבין, שהרגלי השתייה שלו היו לאחד מנושאי השיחה הפוליטיים של התקופה. גפן הופיע לאחר מכן בתוכניות של דודו טופז ודן שילון והצהיר כי הוא מעריץ את רבין והמשפט אינו אלא משל, אולם שני עורכי דין מיהרו והגישו בקשה לצו מניעה נגד השמעת השיר, במחאה על הפגיעה בראש הממשלה. כך או כך, השיר הגיע למקום ה-13 במצעד השנתי של רשת ג' באותה השנה. על פי השמועה, רבין לא לקח ללב, וכזכור אירח אותו בעצרת השלום שארגן בארבעה בנובמבר באותה השנה.

      שנות ה-2000 - הקיץ בא, רונית הולכת

      הקיץ של 2007 היה סוער בגזרת שירי הקיץ, עם "רוצה בנות" של חובבי ציון ו"Love Boy" של דנה אינטרנשיונל הפרובוקטיביים, אבל "הקיץ בא" של רונית ראסטה היה כנראה יותר מדי לעורכים בתחנות הרדיו השונות, שהעדיפו להימנע מלשדר אותו. השיר שהופק על ידי הצמד סאבו וקותי כלל שורות כמו: "היום אני מראה את הטוסיק בבריכה", "נו בוא לשירותים ניתן אחד מהיר", וקריצה ללהיט של חובבי ציון: "רוצה בנות אז תהיה זמין, מותק איתי אתה לא צריך יותר את יד ימין".

      השדרן שמוליק טיאר דיווח בראיון ל-ynet על פידבקים שליליים לשיר בגלל מסריו הבוטים, ועל חשש מנרמול המסרים הללו באמצעות שידור השיר. "בהתחלה ניגנתי את השיר ונתתי לו במה. לאחר פרק זמן פתאום קלטתי שיש מספר ניואנסים שעלולים לדחוף אנשים למקומות מסוימים. חשבתי שאולי לא צריך לתת לזה גושפנקא, ושצריך לעדן את המסר", סיפר טיאר, וגם בקול הים האדום העדיפו למנן את ההשמעות שלו. לשיר יצאה גם גרסת רדיו "כשרה" ללא המילים הבעייתיות, אבל השיר די נשכח.

      וגם: שנות ה-2000 הן שנות הדמדומים של משטרת העברית. גם מוקי וגם הראל מויאל - עם השירים "באמת ומקרוב" ו-"לא מכירים אותך" בהתאמה - נדרשו להקליט מחדש את שיריהם בעברית תקנית אם הם מעוניינים בשידורם, וכך היה.

      העשור הנוכחי - היו שלום ותודה על התותים

      במילניום החדש אין כל כך טעם לצנזר שירים: שירים פוליטיים ממילא לא ממש עוברים את מנגנוני הסינון של תחנות הרדיו, ורוב האמנים נמנעים ממילא משירים מעוררי מחלוקת. אבל ישנם מקומות על הסקאלה שעוד זקוקים לשומרי סף, כמו תחנות הרדיו החרדיות, שנזהרות למדי ונמנעות מלשדר שירים הנתפסים כבעייתיים משלל סיבות. מקרה אחד, מפתיע למדי, הוא של הזמר הפופולרי חנן בן ארי - מוזיקאי אהוד בקרב מגזרים רבים, ששירו "החיים שלנו תותים" זכה כזכור כשיר השנה של וואלה! תרבות ושל גלגלצ לפני כשנתיים.

      אך בעוד שירים אחרים של בן ארי זכו לפרגון בתחנות החרדיות, "החיים שלנו תותים" צרם לעורכי "קול חי" ו"קול ברמה". על פי דיווח אתר "כיכר השבת", משום שהשיר אזכר שמות ומושגים שאינם מוכרים או מותאמים לציבור החרדי, נמנעו בתחנות האלו מלהשמיע אותו. כיצד נפתרה הבעיה? בן ארי ביצע באולפן "קול ברמה" גרסה כשרה, וכך במקום "(תודה) על הזכות לראות את מסי" הושמעה השורה "(תודה) על תוספות ועל רש"י", ובמקום "קשה לשיר כמו זוהר", שר בן ארי "קשה ללמוד זוהר", ובא לציון גואל.

      וגם: "עניין של הרגל", אבל את הסיפור הזה אתם כבר מכירים בעל פה.