"אני לא יודע מה עשית כאן, אבל העוגה הזאת היא כמו קראק. זה קראק פאי"
בתוך הרשימה האינסופית של דברים שהריאליטי הקצה מחמת מיאוס, לאוכל טלוויזיוני שמור מקום של כבוד. מה שהיה בעבר נחלתן של יצירות ספורדיות ומלאות אהבה לנעשה בצלחת, כמו "שום, פלפל ושמן זית", הפך מקדש להילולן של הפרסונות שמנהלות את המטבחים ולהתכה צינית של "סיפורים מרגשים" עם בישול, טיגון ואפייה. מילים כמו "מרגש", "מיוחד" ו"נוגע ללב" איבדו כל משמעות במציאות הזו, שבה סופרלטיבים מוגזמים ודגים ברוטב דמעות של מאיר אדוני שוטפים כל חלקה טובה. כל אלה עומדים בסתירה מוחלטת לנושא במרכז, מכיוון שאוכל הוא מלאכה של עידון ואיזון, שבמיטבו מייצר מבול של זיכרונות, רגשות ודימויים שאינם זקוקים לכל תוספת מילולית. לתחום כזה ראוי שתקום סדרה שתבין אותו באמת, שתדגיש טעמים וריחות, תייצר תפריט מגוון ומסקרן ותתבל ברגש. הפלא הוא שסדרה כזו קיימת, ואחריה קשה להבין איך הסתכלנו על אוכל אחרת.
מביני עניין בוודאי יצקצקו כעת באכזבה. שלוש עונות של "שולחן השף" מבית היוצר של נטפליקס כבר שודרו מאז 2015, ואף זיכו אותה בשתי מועמדויות רצופות לפרס הסדרה התיעודית באמי. ובכל זאת, מחוץ למעגל הפודיז הסגור מעטים מדי יודעים על קיומה. בכל אחד מ-18 הפרקים בתולדותיה, יוצאת הסדרה לגולל את סיפורה של מסעדה אחת מתוך הרשימה השנתית של סן פלגרינו - הנחשבת ליוקרתית והחשובה בעולם. אלא שהמסעדה עצמה היא רק תירוץ, מכיוון שכמו יצירות דוקו גדולות באמת, מבקשת "שולחן השף" להביא אל המסך סיפורים, טיפוסים, פילוסופיות, תרבויות ותובנות חברתיות שסובבות את הנושא במרכזה. האוכל הוא המקום ממנו נובע הכל ואליו גם חוזר הכל, וההרמוניה הזו של אנושיות וטבע, טכניקה ויופי, הופכים כל פרק בפני עצמו למנה של מסעדת שלושה כוכבי מישלן.
קצרה היריעה ורבו הספוילרים מלגולל את הפנינים שמגלה בפנינו "שולחן השף". ובכל זאת, כדי לעורר את החך, נציין רק כמה מהם. למשל, השף האמריקאי גרנט אש, שניהל את אחת המסעדות היצירתיות בתבל, כשהוא עובר במקביל טיפולי כימותרפיה ששללו ממנו את חוש הטעם למשך תקופה ממושכת; גאגן אננד היה נער הודי עני שסיפור חיים יוצא דופן הובילו לתאילנד, ולהקמתה של מסעדה שעוררה מהפכה בטעמי המזרח; איוון אורקין הוא יהודי חם מזג שטרגדיה אישית הובילה אותו לטוקיו, ולהקמה של המסעדה שלימדה את היפנים מהו ראמן מושלם; ג'ונג קוואן היא נזירה המתגוררת במנזר בקוריאה, ללא ידע קולינרי או קשר עם העולם החיצון, ומתוך הענווה והמינימליזם של חייה הפכה סנסציה עולמית בזכות מנות מקוריות ואוכל מלא חמלה. הסיפורים הללו ורבים אחרים מוגשים לנו באמצעות עריכה מופתית, שמשלבת בין האישי לכללי ופותחת בפנינו פינות עולם ותרבויות מרתקות. ואולי חשוב מכל: היא מאפשרת לסיפורים, התמונות והאנשים לגעת בנו, בלי לדרוך על בלוטות הדמעות ולהאדיר אדם כלשהו מעל הקונטקסט הכללי.
תחום שראוי להתייחסות נפרדת ב"שולחן השף" הוא הצילום. על פניו, נראה כמעט מובן מאליו שסדרה יוקרתית של גוף שידור עשיר תצולם באיכות גבוהה. לפני הצפייה בסדרה, זה נשמע גם די בנאלי: כמה קשה כבר יכול להיות הצילום של מנות על שולחן? ראינו כאלה אינספור פעמים. אלא ש"שולחן השף" מעלה לדרגה משל עצמה את הנעשה בצלחות, הן מבחינת האסתטיקה המוזיאונית כמעט, אך לא פחות מכיוון שהליווי של הכנת המנות הוא פסע מסרט קצר ויפהפה בפני עצמו. אבל ההישג החזותי האמיתי של "שולחן השף" הוא בכלל מחוץ למטבח: הנופים, הטבע, האנשים שחולפים בה כולם מרגישים כאילו יצאו מסרט קלאסי, כאילו היו איתנו תמיד ורק עכשיו הבחנו ביופיים ובייחוד שלהם.
למרבה הצער, נראה שעונה רביעית של הסדרה אינה מתוכננת בשלב זה. הנחמה הגיעה בדמות עונה מקוצרת (4 פרקים. בדומה לספיישל נוסף - וטוב מעט פחות - "שולחן השף צרפת"), שעלתה בסופ"ש האחרון לנטפליקס ומוקדשת כולה לשפים המתמחים בקינוחים. בקריאה ראשונה ההחלטה הזו נראית כמו נחמא פורתא ביחס לשפע העצום שהציעו לנו העונות הקודמות, אבל מדובר באשליה. באופן מופלא, העונה החדשה מסתמנת כמרגשת (כן, באמת מרגשת לשם שינוי) וקסומה אפילו מקודמותיה המוערכות. כשם שדיוויד גלב, יוצר הסדרה, השכיל להבין את העושר התרבותי והאנושי שאוכל יכול להציף, כך מנצלת סדרת הבת שלו את הנוסטלגיה ואהבת הילדות השמורה למתוקים באשר הם. ההקפדה והאסתטיקה עדיין שולטים בכל פרט בצלחת ובפריים המצולם, אבל משהו באווירה חמים ורחב לב יותר, כאילו נוספה עוד כפית סוכר ליצירה המקורית. מעל כולם עומדים הפרק השלישי והרביעי, ובמרכזם גיבור בלתי נשכח שהפך נגד כל הסיכויים לגאון היצירתי של אחת המסעדות החשובות ביותר בעולם, והשפית שלימדה את ניו יורק להתאהב מחדש בעוגות ועוגיות (וזו שעליה נאמר המשפט בציטוט הפותח).
ניתן לצפות בעונה הזו בנפרד ובמנותק מכל היתר, ולהיסחף בגיבוריה ובסיפוריה הנהדרים ובצילומים היפהפיים לאורכה. אלא שעם האוכל בא, כידוע, התיאבון, ומרגע שהטעם של "שולחן השף" ידבק בכם, תמצאו את עצמכם מתקשים לעמוד בפיתוי של עוד פרק אחד.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר