טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני התקיים זו השנה ה-13, הפעם בגני יהושע בתל אביב, ואורגן על ידי "לוחמים לשלום" ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. מפיקי האירוע מסרו כי לטקס הגיעו כ-6800 משתתפים, בשעה שמחוץ למתחם בגני התערוכה כמה עשרות מפגינים בהפגנת נגד, השמיעו קללות על הקהל שנכנס לאירוע וזרקו בקבוקים ואבנים.
הנואם המרכזי של הערב היה הסופר דויד גרוסמן, חתן פרס ישראל הטרי ואב שכול, שפתח את דבריו אל הנוכחים בברכת שלום ותודה בעברית ואז בערבית. "הרבה רעש ומהומה יש סביב הטקס שלנו", אמר, "אבל אנחנו לא שוכחים שיותר מכל זה טקס של זיכרון והתייחדות, והרעש - גם אם הוא נוכח - ברגע הזה הוא מחוץ לנו, כי בערב הזה יש שקט עמוק, השקט של הריק שיצר האובדן.
"אני ומשפחתי איבדנו במלחמה את אורי, איש צעיר, חמוד וחכם ומצחיק. גם עכשיו, כמעט שתים-עשרה שנה אחרי, קשה לי לדבר עליו בפומבי. מותו של אדם אהוב הוא בעצם גם מותה של תרבות פרטית שלמה, אישית וחד פעמית, עם שפה מיוחדת משלה וסוד משלה, והיא כבר לא תהיה עוד, ולא תהיה עוד אחת כמוה...
"וכמה קל, במצב הזה, להתמסר לשנאה, לזעם, לרצון לנקום. אבל גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי. משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי, בחרתי את הבחירה שלי. ונדמה לי שמי שנמצא פה הערב - בחר גם הוא את אותה הבחירה. ואני יודע, שגם בתוך הכאב יש נשימה, ויש יצירה, ויש עשיית טוב. שהאבל לא רק מבודד אלא גם מחבר, ומחזק. הנה, אפילו אויבים משכבר - ישראלים ופלסטינים - יכולים להתחבר זה אל זה מתוך האבל שלהם, ודווקא בגללו".
"יש רגש חזק שמחבר אותנו, ותחושה של גורל משותף, וכאב שרק אנחנו מכירים, שכמעט ואין לו מילים בחוץ, באור", הוסיף גרוסמן והשיב לביקורת על הטקס האלטרנטיבי. "ולכן, אם ההגדרה 'משפחת השכול' היא אמיתית וכנה, אנא כבדו את הדרך שלנו. היא ראויה לכבוד. היא לא דרך קלה, ולא מובנת מאליה ולא נטולת סתירות פנימיות. אבל היא הדרך שלנו לתת משמעות למותם של יקירינו, ולחיים שלנו אחרי מותם. והיא דרכנו לפעול ולעשות - לא להתייאש ולא לחדול - כדי שפעם, בעתיד, תדעך המלחמה, ואולי תיפסק לגמרי, ונתחיל לחיות, לחיות חיים מלאים, ולא רק לשרוד ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון".
נאומו של גרוסמן התקיים על רקע הפרסום לפיו גרוסמן ביקש פעמיים לנאום בטקס הענקת פרסי ישראל שייערך ביום העצמאות, אך שר החינוך נפתלי בנט סרב לאפשר לו לנאום. בנט, פורסם ב"ידיעות אחרונות", החליט שמרים פרץ תשא דברים בשם מקבלי הפרס. על כן ניתן היה למצוא בדבריו הערב גם דברים שמתייחסים ל-70 שנותיה של המדינה.
"ישראל חוגגת השבוע שבעים שנה. הלוואי ונחגוג עוד ועוד שנים, ועוד ועוד דורות של ילדים ונכדים ונינים, שיחיו כאן, לצד מדינה פלסטינית עצמאית, בביטחון ובשלום וביצירה, ובעיקר, בשגרה של יומיום שליו, של שכנות טובה ובטוחה. שירגישו כאן בבית... ואנחנו הישראלים, גם אחרי 70 שנה - ולא משנה כמה מילים נוטפות דבש פטריוטי ייאמרו בימים הקרובים - אנחנו עדיין לא שם. עדיין לא בבית. ישראל הוקמה כדי שהעם היהודי, שמעולם כמעט לא הרגיש בבית בעולם, יזכה סוף סוף לבית. והנה, כעבור 70 שנה, ישראל החזקה היא אולי מבצר, אבל עדיין לא בית. את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית. וגם ההפך נכון: אם ישראל לא תהיה בית - גם פלסטין לא תהיה בית".
"כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר במשך חמישים ואחת שנה", אמר גרוסמן, "ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד- היא נעשית הרבה פחות בית. וכששר הביטחון ליברמן מחליט למנוע מפלסטינים שוחרי שלום להגיע למפגש כמו זה שלנו, ישראל היא פחות בית. כשצלפים ישראלים הורגים עשרות מפגינים פלסטינים, רובם אזרחים - ישראל היא פחות בית. וכשממשלת ישראל מנסה לקמבן עסקאות מפוקפקות באוגנדה וברואנדה, ומוכנה לסכן את חייהם של אלפי מבקשי מקלט ולגרש אותם אל הלא נודע - היא בעיניי פחות בית.
"וכשראש הממשלה משמיץ ומסית נגד הארגונים שדואגים לזכויות האדם, וכשהוא מחפש דרכים לחוקק חוקים עוקפי בג"צ, וכשיש ערעור מתמיד של הדמוקרטיה ושל בית המשפט - ישראל נעשית עוד קצת פחות בית. לכולם. כשישראל מזניחה ומפלה את תושבי הפריפריה. כשהיא מפקירה ומחלישה עוד ועוד את תושבי דרום תל אביב. כשהיא מקשה את לבה מול מצוקותיהם של חלשים ונטולי קול - ניצולי שואה, ונזקקים, ומשפחות חד הוריות, וקשישים, ופנימיות לילדים שהוצאו מבתיהם ובתי החולים שקורסים - היא פחות בית.
"ישראל כואבת לנו. כי היא הבית שאנחנו רוצים שתהיה. כי אנחנו מכירים בדבר הגדול והמופלא שקרה לנו בכך שיש לנו מדינה, וגאים בהישגים שלה בתחומים כל כך רבים, בתעשייה ובחקלאות, בתרבות ובאמנות ובהיי-טק וברפואה ובכלכלה. ואנחנו גם כואבים את ההסתלפות שלה. והאנשים והארגונים שנמצאים כאן היום, בראשם לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, ועוד רבים כמותם, הם אולי אלה שתורמים הכי הרבה לכך שישראל תהיה בית, במלוא מובן המילה. ואני רוצה לומר כאן, שאת מחצית כספי פרס ישראל שאקבל מחרתיים אני מתכוון לתרום ולחלק בין 'פורום המשפחות השכולות' וארגון 'אליפלט', שמטפל בילדים של מבקשי-המקלט, אלה שגני הילדים שלהם מכונים 'מחסני ילדים'. בעיניי, אלה גופים שעושים מלאכת קודש, או בעצם - עושים את הדברים הפשוטים והאנושיים שהממשלה הייתה צריכה לעשות בעצמה.
את דבריו סיכם גרוסמן בייחול אופטימי: "בית. שנחיה בו חיים שלווים ובטוחים. חיים צלולים. חיים שלא ישועבדו - על ידי פנאטים מכל מיני סוגים - למטרותיו של איזה חזון טוטאלי, משיחי ולאומני. בית, שדייריו לא יהיו חומר הבעירה של עיקרון גדול מהם, וכאילו נשגב מהם. שהחיים בו יהיו כמידת אדם. שפתאום יקום עם בבוקר ויראה שהוא אדם. ושהאדם הזה ירגיש שהוא חי במקום לא מושחת, מקום ענייני, שוויוני באמת, לא כוחני, לא חמדני. במדינה שמתנהלת פשוט מתוך דאגה לאדם שחי בה, לכל האדם שחי בה, מתוך חמלה, ומתוך סובלנות לכל הדיאלקטים הרבים של 'להיות ישראלי'. כי 'אלה ואלה דברי ישראל חיים'. מדינה שתפעל לא מתוך דחפים רגעיים. לא בעוויתות אינסופיות של טריקים וקריצות ומניפולציות. וחקירות משטרה, וזיגזג ופליק פלאק לאחור. ובכלל- אני מייחל שהממשלה שלנו תהיה פחות ערמומית ויותר חכמה. מותר לחלום. מותר גם להתפעל מההישגים. ישראל ראויה שניאבק למענה. גם לחברינו הפלסטינים אני מאחל את הדברים האלה: חיים של עצמאות, וחופש ושלום, ובנייה של אומה חדשה, מתוקנת".
כאמור, דנה ברגר, שהייתה אמורה לבצע שיר שהלחינה לאירוע עם אמנים נוספים, ביטלה את הגעתה בשעות שלפני הטקס. ברגר אמרה כי ביטלה לאחר פניית משפחות שכולות אליה. "ברגע שהבנתי שאני פוגעת באנשים נאלצתי לבטל", אמרה ברגר לוואלה! תרבות. עם זאת, בהודעה רשמית שמסרה ברגר היא ציינה כי "הטקס אינו מנציח בשום פנים ואופן את זכרם של מחבלים שרצחו חפים מפשע". הזמר והמוזיקאי דן תורן, שהיה אמור להשתתף בביצוע השיר המבוטל, צוטט ב"הארץ" בטענה שכמה מהאמנים שהתחייבו להשתתף בטקס האלטרנטיבי ספגו איומים מצד מועצות מקומיות, כי אם יופיעו בטקס - לא יורשו להופיע מעל במות טקסי יום העצמאות. וואלה! תרבות שאלה את ברגר האמנם ספגה איומים כאלה, אולם היא סרבה להגיב.
ברגר הייתה אמורה להופיע עם השיר "If They Can" שהלחינה וכתב בריאן שטיינר במיוחד לאירוע. השיר קורא לפיוס בין הישראלים לפלסטינים, ואותו תכננו לבצע לראשונה בטקס עם אפרת גוש, דן תורן, יהוא ירון, גדי אלטמן, עוזי רמירז ואמנים נוספים, יהודים וערבים. השיר היה אמור להיות מבוצע בשלוש שפות - עברית, ערבית ואנגלית. מאחר שברגר, מיוצרות השיר, ביטלה את השתתפותה, התבטלה אוטומטית גם הופעתם עם השיר. לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני מסרו בין השאר בתגובה לביטולה של ברגר: "חברי שני הארגונים המארגנים את הטקס מאמינים בשלום ופיוס ומתנגדים לאלימות. אנו מצרים על כך שיש גורמים הבוחרים להשתמש ביום רגיש זה ובטקס המהווה בית למשפחות שכולות רבות ולציבור הרחב, על מנת לפלג ולהסית".
הטקס התקיים לאחר שבג"ץ הורה היום לאפשר את כניסתם של 90 פלסטינים לישראל לצורך השתתפותם. זאת בעקבות איסור שר הביטחון ליברמן על כניסתם. השופטים אסתר חיות, עוזי פוגלמן וענת ברון קיבלו את עתירת מארגני הטקס ואפשרו את כניסתם לאחר בדיקה פרטנית מתאימה שתמצא כי אין לכך מניעה ביטחונית. ליברמן אמר בשבוע שעבר כי "לא ייתן יד לחילול יום הזיכרון. זהו לא טקס זיכרון אלא מפגן של טעם רע וחוסר רגישות, שפוגע במשפחות השכולות היקרות לנו מכל".