סטלין מת", בישרה כותרת "מעריב" במרץ 1953. "על המשמר" היה כמובן דרמטי יותר, והכריז - "העולם המתקדם אבל על מותו של י.וו סטלין". מיד לאחר מכן ציין כי מלנקוב ישמש ראש הממשלה במקומו, וכסגניו - בריה, מולוטוב, בולגאנין וקגנוביץ'. חמש הדמויות הללו גם מככבות בקומדיה הטרייה על האירועים סביב מותו של המנהיג הסובייטי, שעלתה כאן בסוף השבוע האחרון.
שמו של הסרט כשם אותה כותרת אינפורמטיבית במעריב, רק עם סימן קריאה - "סטלין מת!". מכך גם אפשר להבין מה המאורע המחולל של הסאטירה הפרועה הזו, ומכאן והלאה היא מתארת את מאבקי הירושה, התככים והטיהורים בצמרת הסובייטית. על כל זה חתום התסריטאי-במאי בריטי ארמנדו יאנוצ'י, מי שהיה אחראי במולדתו ל"בסוד העניינים" המוערך ובישראל מוכר בעיקר כיוצר "Veep". כאן הוא משתף פעולה עם צוות עשיר של שחקנים מבריטניה ומארצות הברית, בהם סטיב בושמי, ג'פרי טמבור, ג'ייסון אייזקס, מייקל פאלין ואחרים, המגלמים את הבכירים הסובייטים. כולם מדברים באנגלית, ולשם שינוי מרענן, לא מזייפים מבטא רוסי, אלא עושים זאת במבטאים הרגילים שלהם.
זה כמובן יוצר הזרה מסוימת, והיא מתחזקת כיוון שהם לא סתם מדברים אנגלית במבטא אמריקאי/בריטי, אלא עושים זאת בסגנון ובאוצר מילים עכשווי. כך, מבהיר יאנוצ'י כי הוא מתכוון להעביר כאן מסר אוניברסלי ועל-זמני, התקף באותה מידה לברית המועצות של שנות החמישים ולארצות הברית של ימינו. בזאת, הסרט גם מבהיר כי אין לו שום יומרה להציע שחזור אותנטי וריאליסטי של המאורעות, ואכן התסריט מתבסס על המציאות באופן חופשי ביותר. כך, למשל, אירועי המפתח המתוארים בסופו ובתחילתו התרחשו אמנם, אבל בצורה ובכרונולוגיה שונות לחלוטין מן המוצג פה.
אותו אירוע המתואר בתחילה, מוביל לאחד הקטעים הקולנועיים הטובים שנראו לאחרונה, והוא ראוי להפוך לקלאסיקה. בהשראת סיפור שהמלחין דמיטרי שוסטקוביץ' היה מעורב בו, הסרט מתאר כיצד סטלין מתקשר לתזמורת ומבקש הקלטה של הקונצרט שזה עתה שמע ברדיו. הצרה היא שבמקרה, המופע לא הוקלט, אבל כמובן שנתיניו המבוהלים לא יכולים להרשות לעצמם לומר לו זאת, אז הם חיש-קל מתארגנים בהיסטריה כדי לארגן לו שחזור ראוי ולהקליט אותו. הדרך בה הם עושים זאת חושפת עד כמה שררה יכולה להטיל אימה, וכיצד אנשים בוגרים, מוכשרים ומובילים יחסית בתחומם הופכים לאסקופות נדרסות מול כוחה הכל-יכול של העריצות. אלה סצנות מצחיקות עד מאוד, אבל גם עצובות ומייאשות.
בהמשך להשתלשלות העניינים הזו מקבל סטלין מכתב היוצר אצלו תגובה כה חזקה, שנשמתו מתחילה לפרוח. לא נחשוף כמובן מה בדיוק כתוב בפתק שקיבל, אך נאמר שגם כאן בהחלט טמונה הברקה, ומיד לאחר מכן מגיעה אחת נוספת: מצבו של הרודן מחייב טיפול, אך הוא כבר חיסל או גירש מתוך פרנויה את כל טובי הרופאים, כך שכל שנותר הוא להזמין בעלי מלאכה כושלים לנסות להציל את חייו. גם זו סצנה עגומה באותה מידה שהיא מבדרת, החושפת את האבסורדיות שבכוחניות הטוטליטרית.
אך אז, ומן הסתם לא מדובר בספוילר, סטלין מת - ויחד איתו, גם הסרט. נקודת הפתיחה מוצלחת, אך מרגע שהרודן לא בתמונה והפוקוס הוא על קרבות הירושה שלו, איכות ההומור הולכת ויורדת עד שבשלב מסוים, התוצאה כבר נהיית ממש מייגעת. הבעיה משולשת: המעקב אחר סגירת החשבונות בצמרת הממשל מתחיל לחזור על עצמו בשלב מסוים ונהיה מונוטוני ומשעמם; נוצרת תחושה כי ההומור הוולגרי והקצב הכאוטי הם לא אמצעים אמנותיים, אלא מטרה בפני עצמה - ומטרה נלוזה; ובסופו של דבר, יותר מאשר יצירה קולנועית שלמה, התוצאה כולה נראית כאוסף של מערכונים.
מדובר, אם כך, בתבשיל שרק רבע ממנו אפוי. גם מן המעט הזה לא היו יכולים הצופים ברוסיה ליהנות, שכן הפצת הסרט במדינה נאסרה ברגע האחרון, במה שהוכיח את האקטואליות והרלוונטיות שלו והמחיש כי הסכנה לחופש הביטוי והמחשבה מחרפת כעת לא פחות מאשר לפני שישים וחמש שנה. "סטלין מת" אמנם מפוספס ולא אחיד, אבל חוץ משלושה רגעים גדולים, גם אי אפשר לקחת ממנו דבר אחר: הוא והסיפורים מאחוריו מזכירים לעולם מה עלול לקרות כשנכנסים לסחרור דיקטטורי.
