פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש הצגות שבהן הכול יושב מושלם. "פרפרים הם חופשיים" היא כזו

      "פרפרים הם חופשיים" שעלה בתיאטרון באר שבע היא פשוט הצגה נפלאה שהכול בה יושב מדויק ונכון. זהו מופת של תיאטרון, מחזה חכם שיצלה אתכם אט-אט, עד שתמצאו את עצמכם בתוך קלחת מבעבעת של צחוק, בכי, עצב, אופטימיות ועוד אינספור רגשות

      פרפרים הם חופשיים תיאטרון באר שבע (יח"צ , מעיין קאופמן)
      משחק נפלא. תום אבני וענבר דנון ב"פרפרים הם חופשיים" (צילום: מעיין קאופמן)

      יותר מכל שנה אחרת, 1969 הייתה זו שסימלה את החופש במאה ה-20. זו הייתה שנה שהגיעה לשיאה עם פסטיבל וודסטוק, כשברקע קולן המהדהד של החירות המינית וחופש המחשבה. בעוד צעירים עזבו את הסביבה הבורגנית העוטפת והתמסרו לחיי האחווה של הקומונה, תנועות זכויות האדם הגיעו לשיאן, כשחלק ממאבקן הוקדש לשוויון הזכויות לבעלי מוגבלויות.

      אחד המוגבלים הללו היה הרולד קרנץ, צעיר מהעיירה האמידה סקרסדייל בניו יורק, שהחליט ללכת הכי רחוק שהוא יכול על אף שהיה עיוור בשתי עיניו ולמד משפטים. כשהמחזאי לאונרד גרש נתקל בכתבה על קרנץ, הוא כתב את "פרפרים הם חופשיים". זה היה המחזה הנכון במקום הנכון. 1,100 הצגות הועלו בברודוויי מאז הבכורה באוקטובר 1969, וגם סרט בלתי נשכח שזיכה את אדוארד אלברט בפרס גלובוס הזהב, את איליין הקארט בפרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר והעלה עוד יותר את מניותיה של גולדי הון הצעירה. קרנץ עצמו הלך לעולמו ב-1987 כשהוא בן 42 בלבד, אבל מורשתו וההשראה שלו נשמרו וכנראה שגם ימשיכו להישמר עוד שנים ארוכות.

      כמעט 50 שנה חלפו מאז, ו"פרפרים הם חופשיים" הוא עדיין מחזה רלוונטי. לאחר מספר גלגולים בתיאטראות ישראל, הפעם בחר תיאטרון באר שבע להעלותו, בבימויו של אלדר גרויסמן גוהר ובתרגומו וכיכובו של תום אבני. דון בייקר (אבני) הוא צעיר עיוור מסקרסדייל שהחליט להתנתק מאמו העוטפת בדאגה (ליאת גורן) ולגור בדירה משלו בניו יורק, בשכנות לגרושה הצעירה וההוללת ג'יל טנר (ענבר דנון). מפגש ראשוני סוער בין שני השכנים וביקור פתע של האם מוביל את שלושתם לשורה של דילמות סוערות ביחס שלהם לעצמם ולזולתם.

      פרפרים הם חופשיים תיאטרון באר שבע (יח"צ , מעיין קאופמן)
      הכול יושב מושלם. תום אבני וליאת גורן (צילום: מעיין קאופמן)

      יש מחזות שבהם הכול מתחבר באופן מושלם. לא היו יותר מדי כאלה בשנים האחרונות, אבל למרבה השמחה "פרפרים הם חופשיים" היא הצגה שנופלת לקטגוריה הזאת. מהבימוי של גרויסמן גוהר, דרך המשחק הנפלא של כל הצוות, כולל דני שפירא בתפקיד הבמאי האקסצנטרי ראלף אוסטין, ועד הבחירה המוזיקלית הנוגעת של אלעד אדר, התלבושות של גילי כוכבי ובמיוחד התפאורה של נטע הקר - הכול מדויק ונכון. ליאת גורן שוב עוצרת נשימה, בתפקיד שהוא עוד ציון דרך בקריירה העשירה שלה, ואבני מרשים ומשכנע בכל פעולה שלו כעיוור. ניתן רק לשער שעבודת התרגום הכניסה את אבני עמוק לקרביו של דון, כך שלבמה הוא עולה מוכן ומשולהב לחלוטין. שניהם נפלאים, אבל אני מעדיף להתעכב הפעם דווקא על ענבר דנון בתפקיד השכנה ג'יל.

      דנון מסומנת כבר מספר שנים כהבטחה גדולה, אך במחזות האחרונים שצפיתי בה, "בוא תכיר את אבא" ו"דונה פלור נשואה לשניים", אפשר היה לחוש שהפוטנציאל שלה עדיין לא הגיע למימוש מלא. ייתכן מאוד ש"פרפרים הם חופשיים" הוא נקודת הפריצה שלה. בהשאלה מהציטוט האלמותי של מוחמד עלי, הפעם היא ריחפה על הבמה כפרפר ועקצה כדבורה, משלבת היטב בין חושניות נוטפת לקלילות קומית ולדרמטיות סוחפת. יהיה זה לא הוגן וכנראה גם לא נכון לקבוע שהיא הייתה מסמר ההצגה, אבל הנוכחות שלה בהחלט הרשימה ונראה שזו קפיצת המדרגה שלה.

      צפייה ב"פרפרים הם חופשיים" היא חוויה מהנה ושופעת בכנות שהפכה לנדירה יחסית בתיאטרון של ימינו. זו אינה הצגה שמונעת מרחמים, אלא מגיעה ממקום של חמלה. "כל מה שאני רוצה זה להיות חופשי", כתב צ'רלס דיקנס ב'בית קדרות', "פרפרים הם חופשיים. לא ייתכן שהמין האנושי ימנע ממני את הזכות האלמנטרית שיש לכל פרפר". החופש שלכם הוא לבחור לצפות בהצגה הנפלאה הזאת, כשגם אם אינכם חובבי המדיום תוכלו, קרוב לוודאי, לזהות בה את השלמות. זהו מופת של תיאטרון, מחזה חכם שיצלה אתכם בסיר כמו צפרדעים - בלי שתרגישו שהטמפרטורה תעלה אט-אט, עד שתמצאו את עצמכם בתוך קלחת מבעבעת של צחוק, בכי, עצב, אופטימיות ועוד אין ספור רגשות.

      פרפרים הם חופשיים תיאטרון באר שבע (יח"צ , מעיין קאופמן)
      משחק מצוין, תפאורה מעולה (צילום: מעיין קאופמן)