אחד מתתי-הז'אנרים הוותיקים בהוליווד הוא קומדיית הטרנספורמציה הפיזית: סרטים בהם בעקבות הבעת משאלה, הדמות הראשית מוצאת עצמה בגוף אחר. אמא ובת מתחלפות ב"שישי הפוך", ילדים הופכים לבוגרים ב"ביג" ו"פתאום 30" וכך הלאה. "מרגישה פצצה" ("I Feel Pretty"), שעלה כאן בסוף השבוע האחרון, משתייך אף הוא לסוגה הזו, אך משחק עם הכללים שלה.
הדמות הראשית כאן, אותה מגלמת איימי שומר, מתגלה כעובדת זוטרה בחברת תמרוקים הסובלת מהערכה עצמית נמוכה בשל חוסר שביעות רצונה מן המראה החיצוני שלה. לאחר צפייה באותו "ביג", היא משחזרת את הטקטיקה של הילד בסרט הפולחן, זורקת מטבע למעיין ומתפללת להפוך לנסיכה בעיני עצמה - אלא שדבר לא קורה, והיא נראית אותו דבר.
אך מאוחר יותר, מקבלת הגיבורה מכה בראש במהלך אימון כושר, ואז משתכנעת שהיא אכן נראית פצצה. זאת, אף שבניגוד לכלל הבסיסי של סרטים מסוג זה, לא התחוללה למעשה שום טרנספורמציה פיזית. כלומר, הסרט משתעשע עם הקונבנציות של הז'אנר כדי להעביר את המסר שהכל בראש. ככה זה: הוליווד במצוקה תקציבית, ופסיכולוגיה בגרוש לא עולה הרבה.
בהמשך לתפנית זו, משתמש הסרט באלמנטים עלילתיים נוספים שהיו טיפוסיים לקומדיות אייטיז, למשל "נערה עובדת" ו"סוד ההצלחה שלי", ומתאר כיצד הגיבורה עם זריקת הביטחון העצמי מטפסת במעלה התאגיד והופכת מקורבת ליורשת חדלת האישים שמנהלת אותה, בגילומה של מישל וויליאמס. השינוי המנטלי גם מאפשר לה לפלרטט במכבסה עם גבר נאה למדי, שמתחיל לצאת איתה, והיא מפתיעה אותו בדרישתה לקיים יחסי מין בתאורה מלאה. הורים אין בתמונה, אז לא נוכל לדעת כיצד כל זה משפיע על משפחתה, אבל הצד הפחות טוב של המהפך הוא שהיא נוטשת את שתי חברותיה הטובות משכבר הימים ושוכחת מאיפה הגיעה - אך לא לזמן רב, כמובן.
בניגוד ל"אסון מהלך" שהתניע בהצלחה את הקריירה הקולנועית שלה לפני שלוש שנים, הרי שכמו עבודתה הקודם של שומר, "באמאשלך" המושמץ, גם את "מרגישה פצצה" היא לא כתבה ולא ביימה. משימה זו הופקדה בידי אבי כהן ומרק סילברסטיין, שהתמחו בעבר בכתיבת תוצרים רומנטיים גנריים למדי כמו "לא תשכח" ו"הוא פשוט לא בקטע שלך". אף שהשניים באים לכאורה לצחוק על אידיאל היופי, הרי שהסרט מציג בסופו של דבר תמונת מציאות שטחית למדי, בה המראה החיצוני הוא הדבר החשוב היחיד, ולאשה אין דרך אחרת להגשים את עצמה חוץ מאשר דרך שיפור הפריזורה.
אף אחת מן הדמויות לא מתעסקת לרגע בשום דבר אחר, ולפי העולם שמוצג כאן אין בחיים בעיות בריאות, צרות כלכליות, תהיות קיומיות או מלחמה בסוריה, והכל נע סביב השאלה מה מידת הג'ינס שלך. נוסף לכך, גם כן באופן טיפוסי לקומדיות אמריקאיות צבועות, הסרט לכאורה מנסה ליצור פארודיה על התאגיד שעומד במרכזו, אך למעשה מסתנוור ממנו לחלוטין ומשתעבד לערכיו, והגיבורים שלו לא מורדים בו אלא מתמסרים למערכת.
מעבר לפשטנות, השטחיות והדו-פרצופיות, יש לסרט גם בעיות בסיסיות יותר. כהן וסילברסטיין הסתפקו עד כה במלאכת הכתיבה וזוהי עבודתם הראשונה מאחורי המצלמה, דבר שניכר לא פעם. נוסף לזאת, ערכי ההפקה נמוכים למדי ו"מרגישה פצצה" מרגיש לא פעם זול למדי, שלא לדבר על כך שההומור הפיזי המזוהה עם שומר יורד כאן לעתים לשפל חסר טעם. כמו כן, אף שמאחורי הקומדיה הזו עומד רעיון יפה למדי, עם טוויסט חכם ומקורי, הרי שהעלילה עצמה צפויה למדי וחסרת כל תחכום, והמהלכים התסריטאים נוסחתיים לחלוטין. עוד בעיה: מהתלות מסוג זה זקוקות לגלריה עשירה וצבעונית של דמויות משנה מוצלחות. כאן, לעומת זאת, רובן כושלות, ובולטת לרעה מישל וויליאמס בהופעה הגרועה והתמוהה בקריירה שלה.
עם זאת, העליהום שיש על הסרט בארצות הברית מוגזם לחלוטין. לא הגיע לו לעורר מחלוקת ברשתות החברתיות, לספוג ביקורות פושרות ולסבול גם מכישלון קופתי שכבר גרר הצהרות על משבר בקריירה ההוליוודית של שומר. הקהל הישראלי, שבאופן עקרוני תמיד כבד פחות מחבריו באמריקה, מקבל אותו בצורה קצת יותר שפויה. בהקרנה המסחרית בה נכחתי האולם היה מלא ורעשי הצחוק לא פסקו. למרות כל החסרונות, בכל זאת יש בו קצת מקוריות והרבה בדיחות מצחיקות. שומר כריזמטית כתמיד, וגם הפסקול מצוין כולל ושני רגעים יפים ממש: סצנת פתיחה על רקע "This is The Day" של The The, ומהפך אישיותי לצלילי "Girl On Fire" של אלישיה קיז, אלא מה.
כמו כן, מעל כל הניתוחים הצדקניים לאמירות של התוצר הזה, בהם חטאנו גם אנחנו, חייבים בכל זאת להודות כי תחושת הנחיתות הפיזית היא משהו שמשותף לרבים מאיתנו. לכן, קשה שלא להזדהות עם הגיבורה ועם מסלולה, שטחי ככל שיהיה. העובדה שאין בקומדיה הזו שום יומרה, חשיבות עצמית או זחיחות מקלה עלינו להשלים עם פגמיה ולחבק אותה, ולסכם שאף כי יש בה טעם רע, היא בכל זאת מספקת חווית צפייה נשכחת אך מהנה למדי. בקיצור: השם "מרגישה פצצה" קצת גדול על הסרט, אבל הוא בהחלט יכול להרשות לעצמו להתכנות "מרגישה סבבה".
