במרוצת העשור החולף הפכו קרוס-אוברים של גיבורי על לילד שזועק "זאב". עם שלושה כינוסי נוקמים (שניים בסרטים הייעודיים ואחד ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים") מאחורינו, וכשמהעבר השני של הכביש גם ב-DC דוחסים תועפות של גיבורים לסרט אחד - הסובלנות למונחים מפוצצים כמו "הכי גדול" ו"הכי משמעותי" נעלמה כמעט לחלוטין. בהפוך על הפוך, החשדנות הזו משרתת נאמנה את "הנוקמים: מלחמת האינסוף", סרט שרף הציפיות ממנו עלול היה לכלות אותו עוד לפני בואו. אלא שלצד הציפיות החלו החשדות לצוף והפקפוקים לעלות: שעתיים ו-40 מאתגרות, עשרות דמויות שצריכות להשתלב יחד בהרמוניה (חלקן מוצגות כאן לראשונה), שש אבנים שפשרן לא ברור, נבל שבהופעותיו הקצרות עד כה נראה מאוד לא מרשים. צרפו לאלה את האכזבה מ"הנוקמים: עידן אולטרון", וקיבלתם פרופורציות. מארוול לא רק נהנתה מהלך הרוח הזה, אלא העצימה אותו באיפול מוחלט באופן חסר תקדים על עלילת הסרט. והנה, כשחשבנו שניתן לצפות בדיוק לאן כל העסק המנופח מדי הזה הולך, מגיע סרט שטורף את כל הקלפים.
מאז "איירון מן" ב-2008 נבנה היקום הקולנועי המורחב של מארוול מתוך מחשבה על אירוע השיא הזה: הרגע שבו יתנגשו הנוקמים עם תאנוס. עד כה הנבל המסתורי הפציע לפרקים קצרים בסרטים קודמים ומשך בחוטיהם של לוקי (ב"הנוקמים") ורונאן המאשים (ב"שומרי הגלקסיה"), מבלי להיחשף באמת. לצד ההתפתחויות של כל אחד מהגיבורים וההקשרים ביניהם, למדנו במהלך סרטי היקום על נוכחותן וכוחן ההרסני של אבני הנצח (סינגולריות ששימשו ליצירת היקום, וזוקקו לתמציות אנרגיה רבות עוצמה), וכן שתאנוס נמצא במצוד אחריהן. "הנוקמים: מלחמת האינסוף" הוא לכל דבר ועניין סרט מרדף, שבמרכזו שש האבנים (חלל, מחשבה, מציאות, כוח, זמן ונשמה) והניסיון לרכז את כולן בכפפת הנצח שאוגרת את מלוא כוחן. מנגד, מתקבצים מכל עברי הגלקסיה הגיבורים שמנסים למנוע מתאנוס לממש את מזימתו. ואף שעל הנייר נשמע הסיפור הזה מעט פשטני, הביצוע שלו חכם ומבוצע לעילא.
האחים ג'ו ואנתוני רוסו כבר מחזיקים באמתחתם את "קפטן אמריקה: חייל החורף" ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", שניים מסרטי הקומיקס הטובים בכל הזמנים - לא רק בגלל יכולות הבימוי המרשימות, אלא גם בזכות היכולת לשלב סוגיות ושאלות אקטואליות שעוטפות את הסרט כולו. בבואם ל"מלחמת האינסוף" החליטו הבמאים לשנות מיקוד ולהציב את הזרקור דווקא על הנבל ולא על הגיבורים, בניגוד לכל סרטי האולפנים עד כה. ההחלטה הזו משפיעה דרמטית על אופיו של הסרט וההתפתחויות לאורכו. ראשית מפני שהגיבורים אינם יוזמים, אלא נגררים לפעולותיו של הנבל, ובכך נמצאים תמיד במגננה ובנחיתות מולו. שנית, באמצעות ההחלטה הזו, מנפצים האחים פיזית ומטאפורית את הגיבורים שנבנו לנגד עינינו בעשור האחרון. מה שהחל כקרע פנימי ב"מלחמת האזרחים", מועצם ב"מלחמת האינסוף" להתפרקות של מי שהיו עד כה צודקים, מאוחדים ובלתי מנוצחים. ובעוד חבורתם והעולמות שעליהם נשבעו להגן מתפרקים מול עיניהם, הולך כוחו של תאנוס וגדל בזכות הסינרגיה שבין האבנים.
על פניו, כאמור, תאנוס (ג'וש ברולין) נראה בתחילה כמו עוד נבל שיישכח במהרה. מהסוג שיושב על כסא רם, יורה מבטים זועפים ומנחית הוראות ואיומים. אולם "מלחמת האינסוף" הופכת אותו לאחד הנבלים המורכבים והמסקרנים שנראו בז'אנר. לשם שינוי, סוף סוף מדובר בנבל עם תפיסת עולם סדורה שאינה בנויה כולה מצרחות וקשקוש כלשהו על שליטה עולמית. מאחורי ההרס והחורבן שהוא מותיר אחריו עומדת תפיסת גאולה, שגם אם אין בה כדי לייצר כלפיו אהדה, היא בהחלט יוצרת בהירות לגבי האובססיה שלו לכוחן של האבנים. יש גם אלמנט טראגי ניכר שסובב את תאנוס, ומקרין ממנו אל הסרט כולו. המגע שלו עם אחרים "מדביק" גם אותם באותה שרשרת עצובה של בחירות בלתי אפשריות, שמהן עשויים כמה מהרגעים הדרמטיים והמדהימים בסרט. נדרש המון אומץ ללכת בתלם הזה בז'אנר שמפאר את הטובים והצודקים, נדרש עוד יותר אומץ לצבוע בעזרתו את מה שהוא ככל הנראה הסיום המטלטל והמסקרן ביותר שראינו בסרטי מארוול עד כה.
הקישורים הללו לא היו יכולים להתרחש בלי השליטה המרשימה כל כך של האחים רוסו בסרט שנראה כמו פאזל 3,000 חלקים. מבצע ההפרד ומשול של תאנוס מפזר את הגיבורים אל קצוות תבל והחלל, בניסיון לעצור את אותו ואת וסייעניו (חברי "המסדר השחור", המורכב מחייזרים אכזריים ורבי עוצמה) בשלל קרבות בלימה. בכל נקודה שכזו (בהם ניו יורק, סקוטלנד, ווקאנדה, החלל ועוד) מתבצעים חיבורים והקשרים לסרטים הקודמים, דמויות מתוודעות אלו לאלו לראשונה או אחרי תקופה ארוכה של פרידה, הקשרים לכוחה של האבן הספציפית נמסרים ועוד שלל עצום של פרטים. על אף עומס המידע המטורף הזה, מצליחים כל סצנה וקרב להיות מובחנים בפני עצמם. עבודת העריכה שומרת כמעט לאורך כל הדרך על קוהרנטיות וקושרת באופן יעיל את שלל העלילות המתרחשות במקביל. כל זאת לצד סצנות אקשן מספקות ומרהיבות ועתירות משתתפים, עם קצב התרחשויות בלתי פוסק. וכך, סרט של שעתיים ו-40 דקות אינו מרגיש מייגע או עמוס, אלא מאוזן וקצבי. היכולת להכיל את אלה מבלי לאבד לרגע את השליטה על הקצב ועל הסדר, היא הישג שבז'אנר קצת יותר "רציני" היה זוכה להרבה יותר כבוד.
מלבד האחים רוסו נהנה "הנוקמים: מלחמת האינסוף" מתסריט שהוא הכל פרט לצפוי. כבר בחמש הדקות הראשונות של הסרט מתרחשים אירועים מסעירים ובלתי צפויים, ובכל פעם שנראה שאפשר לנחש לאן הולכים מכאן, מפתיעה הכתיבה של כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי מחדש. בין אם במהלכים שקשורים בכוחן של האבנים, ביחסים בין הדמויות או בהחלטות תוך כדי תנועה, "מלחמת האינסוף" הוא סרט שמשאיר את צופיו על הקצה ומסרב להעניק להם תחושת ביטחון ושלווה. אתגר עצום נוסף שעמו מתמודדים מרקוס ומקפילי הוא הצורך להעניק לכל דמות את מקומה תוך כדי תנועה והתקדמות בעלילה. ואף שחלק מהדמויות זוכות לזמן מסך קצר במיוחד, באף אחד מן המקרים לא נראית הופעתה של דמות ככזו שנעשתה כלאחר יד או כדי לסמן וי. כולן תורמות בדרכן המוגדרת להתפתחות, וכולן מובחנות ועומדות בפני עצמן בתוך הכאוס הגדול.
אבל ההישג הגדול והבולט ביותר של התסריט הוא הכתיבה החדה ומרובת הכישרון. היא באה לידי ביטוי בהומור השנון והמגלגל מצחוק ששזור בסרט לכל אורכו. כאמור, זהו אינו סרט קליל או משובב נפש, ובכל זאת בסצנות רבות כל כך הוא פשוט פלא של החלפת עקיצות, רפרנסים ו-וואן ליינרים מבריקים, שמונעים מאיתנו לטבוע בתוך הרצינות הקודרת. ויחד עם זאת, גם ברגעים דרמטיים, מגיעות שורות כמו "זה לא זמן לאבל, זה לא זמן בכלל", שמשדרגות את הרגע ומעשירות את הסצנה.
מפליא גם לראות את האופן בו דמויות צמחו ביקום הזה לנגד עינינו, והפכו עם הזמן והיד המכוונת במארוול למצוינות במיוחד. ת'ור, למשל, החל את דרכו כדמות מעט אבודה, שעמדה בצל של לוקי ואופיינה בעיקר בשריריו המשורגים של כריס המסוורת'. אלא שמאז "ת'ור: ראגנארוק" עברה הדמות הזו מהפכה של ממש, הן בהשפעתה על אירועים ובעיקר בחוש ההומור ובטיימינג הקומי הנפלא שלה. בכלל, ראוי להריע ליכולות המשחק לכל אורך הסרט הזה, דרמטיות וקומיות כאחד. גם כאן אנחנו נוטים בהקשר של ז'אנר הקומיקס לרוב להמעיט בערך המשחק ולהאדיר את האפקטים והעיצוב, אלא ש"מלחמת האינסוף" לא היה יכול להיות יעיל כל כך בלי תרומה של כל אחד מחלקיו: מג'וש ברולין בתור הנבל האימתני ועד וין דיזל בתור גרוט המתבגר - כולם נפלאים כאן.
חשוב כמובן להדגיש כי "מלחמת האינסוף" הוא בסופו של דבר חלקו הראשון של אפוס, שיגיע לשיאו במאי של השנה הבאה עם הפרק הרביעי של עלילות הנוקמים. נהוג להביט על פרויקטים מחולקים שכאלה בפרספקטיבה שלמה ולנתח לאחור, אולם נדמה שכאן ההחלטה של מארוול להפריד ביניהם מאפשרת להם להתקיים גם כבודדים. וככזה, "מלחמת האינסוף" הוא ללא ספק הסרט המרשים, המהוקצע, המורכב והסוחף ביותר שנראה מאז נכנסו גיבורי מארוול לחיינו, ומקומו בצמרת סרטי היקום מובטח. זוהי יצירה מסועפת, מרגשת ומפתיעה, כזו שמשלבת טרגדיה והומור ומרכיבה מסך חלקיה העצום שלם שהוא חוויה קולנועית מן המעלה הראשונה.
