אם "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" על 26 האותיות שלו נשמע לכם כמו שם ארוך ומוזר, בסוף השבוע האחרון הגיע לכאן "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" ועקף אותו בסיבוב עם 34 אותיותיו ומשמעותו המסתורית עוד יותר. ההבדל הוא, שהפעם מאחורי השם המסקרן מסתתר סרט מעניין הרבה פחות.
הסרט שומר על שמו של הספר עליו הוא מבוסס, אותו כתבו מרי אן שייפר ואנני בארוז. כמשתמע מן השם, הוא מתרחש בגרנזי, אחד מאיי התעלה, שאמנם נמצא בחסות הממלכה הבריטית, אך גיאוגרפית קרוב יותר לצרפת ובמלחמת העולם השנייה היה תחת כיבוש גרמני.
כבר בתחילתו מתגלה לנו ההסבר לשם המוזר, וזה מתגלה כאחד הקטעים החינניים היחידים כאן: ובכן, מתברר שבמהלך מלחמת העולם השנייה, נתפסו כמה מן התושבים כשהם חוזרים שיכורים מארוחת ערב, בה אחד מהם התקין אותו פאי קליפות תפודים ואחרת הגישה ג'ין לא חוקי. הנאצים שנתקלו בהם זעמו על ההתקהלות האסורה, וכדי לחמוק מעונש, אחת הסוררות הסבירה שהם לא יותר מאשר מועדון קריאה תרבותי ומהוגן.
כדי שהגרמנים יקנו את השקר, היא וחבריה נאלצו להקים על אמת את המועדון הזה וגם לשמר אותו. הוא מחזיק גם אחרי המלחמה, וכך נוצר הקשר עם גיבורת הסרט, סופרת לונדונית צעירה וכושלת בשם ג'ולייט, המגיעה לאי לא בזכות הספר שכתבה בעצמה, אלא בגלל כותר של מישהו אחר.
ובכן, מתברר כי אחד מתושבי האי, השיג עותק משומש של ספר שמצא חן בעיניו. הוא גילה בו את שמה וכתובתה של ג'ולייט, מי שנאלצה בזמנו למכור אותו לחנות ספרים משומשים בלונדון, וכותב לה אם תוכל להפנות אותו לכותרים נוספים של אותו מחבר. היא מחליטה לקפוץ לבקר, ואם כל זה נשמע לכם מסורבל להחריד, אז עכשיו אתם מבינים למה הסרט נמשך לא פחות מ-124 דקות.
בהגיעה לאי, מגלה ג'ולייט כמה עובדות הרות גורל: מי שכתב לה את המכתב מתגלה כבחור מצודד ביותר, ובניגוד לארוסה האמריקאי המשמים והמפוקפק, גם חובב קריאה, מה שיוצר פתח לרומן ביניהם; אותו פאי קליפות תפודים מסקרן אינו אלא תבשיל חסר טעם, שנולד מתוך מצוקה כלכלית ומחסור בחומרי גלם ובעיתות שלום עדיף כבר לא לגעת בו; וחשוב מכל, המלחמה אמנם הסתיימה, אבל תושבי האי עדיין בטראומה, בעיקר מגורלה של חברתם האהובה, צעירה שהעזה להחציף פנים לנאצים, ועם הזמן נגלה מה בדיוק קרה לה.
מסתבר אם כך, שבניגוד למובטח בשמו, הסרט לא באמת מציג לנו את סיפורו של מועדון הקריאה. הוא מתמקד בהצגת קורותיה של אותה צעירה אידיאליסטית שכבר אינה באי, ועושה זאת באמצעות פלאשבקים. זהו אמצעי קולנועי בעייתי מלכתחילה, וכאן המהלך הזה נעשה באופן מגושם במיוחד. לבמאי מייק ניואל היו ימים יפים, בהם היה חתום למשל על קלאסיקות ניינטיז כמו "ארבע חתונות ולוויה אחת", אך בעשור האחרון ניכר שאיבד את מגע הקסם שלו. זה בולט ביתר שאת בדרמה הזו, שנטולת כל שאר רוח. הצפייה בה משעממת למדי ומספקת רק חופן רגעים מוצלחים.
נוסף לכך, לא ברור למה הסרט היה זקוק לסיפור המסגרת שבו. בסופו של דבר, הספרים מתגלים כאלמנט זניח, בערך כמו אותו פאי ידוע לשמצה, וגם בסוגיית חדוות הקריאה והיכולת שלה לחבר בין אנשים הוא נוגע רק על קצה המזלג. תחת זאת, התוצאה מתגלה כדרמת מלחמת עולם שנייה שגרתית, שדרך סיפורה ההירואי של הצעירה הבריטית, מזכיר לבני עמה כמה אמיצים ועליונים היו, ובכך מחזק את גאוותם הלאומים בימי הברקזיט. שם ראוי (וקצר) יותר היה "גבורה בזמן המלחמה", "הקדושה המעונה של גרנזי" או משהו כזה.
שם מדויק לא פחות היה "מפגש המחזור של יוצאי 'אחוזת דאונטון'" שכן כמעט כל השחקנים הבולטים בסרט הם כאלה: לילי ג'יימס כסופרת הצעירה; מתיו גוד כמו"ל שלה; וג'סיקה בראון פינדליי ופנלופי וילטון כשתיים מתושבות העיירה. נוסף לכך, אפשר למצוא כאן גם את מיכאיל הויסמן הזכור מ"משחקי הכס" כבחור המסוקס והאינטלקטואל בו הגיבורה מתאהבת, ואת טום קורטני הוותיק והנפלא, מגדולי השחקנים הבריטים בכל הזמנים, כקשיש האקסצנטרי שהמציא את הפאי.
מכל אלה, היחידה שבולטת כאן היא לילי ג'יימס, אותה ראינו לאחרונה גם ב"בייבי דרייבר" וכמזכירתו של צ'רצ'יל ב"שעה אפלה". הכוכבת הבריטית, שבקרוב תופיע בהמשכון של "מאמא מיה", מתגלה כאן במלוא האצילות שלה ויש לה נוכחות קולנועית נעימה וכובשת.
אך כיוון שאין לג'יימס די זמן מסך, גם אין בכך כדי להציל את הסרט, שנמתח ומתמרח אך לא מצליח לרגש. כמו אותו פאי קליפות תפודים, גם הוא מתגלה כיבש ותפל, ואלא אם אתם מתים ברעב, אין שום סיבה לטעום דווקא ממנו.
