פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מודי": סרט מעורר השראה על תשוקה אינסופית לחיים ולאמנות

      אחרי "צורת המים" ו"פדינגטון 2" מגיע סרט נוסף עם סאלי הוקינס, והפעם הוא דרמה ביוגרפית על סיפורה הלא שגרתי של הציירת מוד לואיס. הצפייה בה מעט מתישה, אבל שווה את ההשקעה

      "מודי": סרט מעורר השראה על תשוקה אינסופית לחיים ולאמנות
      דירוג כוכבים לסרטים -3 כוכבים (עיבוד תמונה)

      סאלי הוקינס היא ככל הנראה השחקנית הכי שכיחה כרגע על המסכים שלנו. אפשר לראותה ב"צורת המים", שזכה לפני כחודשיים באוסקר לסרט הטוב ביותר, לא מעט בזכותה הופעתה השמימית בו; בלהיט הענק "פדינגטון 2", שאף לו היא מוסיפה איכות ואצילות; ומעתה ב"מודי", שלמען האמת הופק לפני שני הסרטים הללו, אבל עלה אצלנו רק בסוף השבוע האחרון.

      הוקינס מגלמת בו את מוד לואיס (1970-1903), שקורותיה מצטרפים לרשימה ארוכה של סיפורים מעוררי השראה מתחום האמנות, שזכו להנצחה קולנועית. היא נולדה בנובה סקוטיה הקרה והמרוחקת שבקנדה ומעולם לא יצאה מתחומיה, חיה בעוני וסבלה מדלקת פרקים שיגרונית שבגינה היתה מוגבלת פיזית, אך בכל זאת הפכה לציירת מוערכת. בניגוד לאפרוריות של עולמה, עבודותיה השתייכו לסוגת האמנות הנאיבית והקרינו אופטימיות ואהבה לכל מה שהקיף אותה. החיים, מבחינתה, היו ציור.

      את הסרט ביימה האירית הוותיקה אשלינג וולש, שיוצרת קולנוע בתדירות נמוכה למדי וסרטה היחיד שהופץ בארץ, היה "שירו של ראגי בוי" החזק מ-2003. בהתבסס על תסריט של שרי וויט, היא מציגה את סיפורה של הגיבורה באופן כרונולוגי: קודם כל, אנחנו חוזים כיצד דודתה ואחיה התעמרו בה בפטרונות, ואז צופים בתהליך השחרור שלה, במהלכו היא עוברת לגור עם מוכר דגים מחוספס, אותו מגלם אית'ן הוק בליהוק מפתיע ולא מוצלח במיוחד.

      בתחילה, מוד משתכנת במעונו כדי לשמש מנהלת משק הבית שלו, אך עם הזמן היחסים ביניהם מתפתחים ליותר מכך. במקביל להתפתחות הזו, צומחת גם העשייה האמנותית שלה ועם הזמן שמה יוצא למרחקים. מחובבנית חסרת יומרות המציירות על קירות ביתו של מוכר דגים, היא הופכת לציירת מפורסמת, שכותבים עליה בעיתון ואפילו סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון רוכש ממנה ציור. מובן שמתגלה כי לתהילה יש גם צד שלילי, אך מצד אחר, היא מאפשרת לה לסגור כמה מעגלים מרגשים. בקיצור, יום אחד "מודי" יופיע לכם בנטפליקס תחת הכותרת "אם אהבתם את 'כף רגלי השמאלית, תאהבו גם את זה".

      מודי (יח"צ , סרטי שובל)
      הפנים של 2018. סאלי הוקינס ב"מודי" (צילום: יח"צ)

      חוץ מאי התאמתו של הוק לתפקיד, יש עוד כמה פגמים בדרך בה "מודי" הביא את הסיפור הזה אל הבד. הקצב האיטי ועתיר השתיקות הופך את חווית הצפייה למייגעת לפרקים ומשעממת לפעמים; מוזיקת הפולק שמקשטת אותה מתגלה כגנרית וסתמית לחלוטין; וצילומי הנוף יפים אמנם, אבל אין באמת תחושה שאנחנו חיים את המקום או לומדים על ההקשר החברתי והתרבותי שבתוכו הגיבורה נולדה.

      אך בצד זאת, יש בסרט כמה מעלות. ראשית כל, כמובן, התצוגה המצוינת כתמיד של הוקינס בתפקיד הראשי. השחקנית הבריטית הוכיחה השנה את הוורסטיליות שלה: רגע אחד היא מגלמת אילמת שמנהלת רומן עם יצור מימי בפנטזיה זוכת אוסקר; רגע אחר משחקת את אמו המאמצת של דב מדבר במעשייה קסומה לכל המשפחה; ואז, בשיא הטבעיות, אנו צופים בה מגלמת דמות שונה לחלוטין בטון אחר לגמרי.

      מודי (יח"צ , סרטי שובל)
      ליהוק ככה-ככה, באשמתו. סאלי הוקינס עם אית'ן הוק ב"מודי" (צילום: יח"צ)

      לא פחות חשוב מכך, יפה ש"מודי" לא נכנע לקלישאות של תת-הז'אנר בו הוא פועל, כלומר סרטים על אמנים עם מוגבלויות. ביוגרפיות שכאלה נוטות להתענג באופן מוחצן, כמעט פורנוגרפי, על הקשיים הפיזיים של גיבוריהם. כאן, העיסוק בכך מינורי יחסית, והסרט מעדיף להתמקד בממד אחר בעולמה של גיבורתו: אהבתה שלא היתה תלויה בדבר לעולם שמולה, ותשוקתה הטוטאלית לאמנות שאיפשרה להנציח אותו.

      אז אמנם, "מודי" הוא הפחות מרשים ומרגש מבין שלושת סרטיה של הוקינס שהופצו כאן השנה, וסביר להניח שאותו לא יזכרו כמו את שני האחרים. ובכל זאת, יש בו משהו: דיוקן מעורר השראה של אשה שהחיים לא נתנו לה כלום וזה לא הפריע לה, כי כל שהיתה זקוקה לו זה מכחול.

      מודי (יח"צ , סרטי שובל)
      העיקר שיש מכחול ביד. מתוך "מודי" (צילום: יח"צ)
      מודי (יח"צ , סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)
      בסך הכל סרט יפה. מתוך "מודי" (צילום: יח"צ)
      מודי (יח"צ , סרטי שובל)
      יתאים לדאבל פיצ'ר עם "כף רגלי השמאלית". מתוך "מודי" (צילום: יח"צ)