"אני. רוצה. את. התינוקת. שלי!!!"
- סאלי פילד, "לא בלי בתי"
במקרא מסופר על רצפה בת איה, שאחרי שבניה הוצאו להורג על ידי הגבעונים, בילתה יומם וליל - מתחילת הקציר ועד שניתך גשם מן השמיים - בהגנה על גופותיהם הנרקבות של ילדיה מפני אוכלי הנבלות: עופות השמיים וחיות השדה. רצפה אינה חריגה, ונדמה שהמודל של אמהות מקריבה קיים בתרבות האנושית משחר האנושות. על פי המודל של אמהות ראויה, אמא אמורה להעדיף מוות על פני חיים ללא ילדיה. השיפוט המוסרי של נשים ש"מוותרות" על ילדיהן, ואפילו במצבי עקה ומצוקה קשים מנשוא - הוא נוקב. כך, למשל, ב"בחירתה של סופי" - ייסורי המצפון של סופי ניצולת השואה, שנאלצה לבחור מי מילדיה יומת, ולבסוף איבדה את שניהם ושרדה את המחנות, מביאים אותה לכדי התאבדות בסיום הסרט. כך ב"לא בלי בתי", המבוסס על ספר אוטוביוגרפי באותו שם, ושבו אישה אמריקנית הנשואה לאיראני ונקלעת לאיראן שלאחר המהפכה, מסרבת לחזור ללא בתה לארה"ב ומבריחה אותה בדרך לא דרך לטורקיה. המסר מן היצירות האלו ברור - אמא אמורה להעדיף מוות, עינויים וסבל על פני חיים בטוחים בלי ילדיה. כל אפשרות אחרת אינה נתפסת ונוגדת את הטבע האנושי.
עם המשא הזה על כתפיה מתחילה ג'ון את הפרק השלישי, ולא בכדי שמו של הפרק הוא "Baggage", מונח שמתייחס בשפה היומיומית לכבודת נוסעים, אבל במקרה של "סיפורה של שפחה" מתייחס גם למשא הכבד של העבר, ולמשקל המצמית שיש למצבור החוויות, הזיכרונות והציפיות של החברה מאיתנו (ושלנו מעצמנו) על הבחירות שאנו עושים, ועל ההשלכות שלהן.
אל המסע שלה ג'ון נדרשת לצאת ללא מטען כלל. כשמגיע נהג לאסוף אותה ממקום המחסה שלה, הוא דורש ממנה לבוא כפי שהיא - בלי כלום. "השארתי דברים למעלה", היא אומרת לו ומתייחסת ספק לחפצים אישיים, ספק לגזרי עיתונות שאספה, בהם מככבת דמותה של אמה הפעילה הפוליטית. "אני אדאג להיפטר מהם", הוא משיב לה והיא נאלצת להתרצות, כמעט בעל כורחה. במהרה אנו למדים שאי אפשר לצאת לשום מסע ללא מטען, וכשג'ון מתחילה להיזכר (לא בלי ביקורתיות) באמא שלה ובטעויות שעשתה, מטען הזיכרון שלה מעורר בה חשש שמא ניסיון הבריחה שלה - כשהיא מותירה מאחור את האנה, בתה - הוא טעות בלתי נסלחת. שלא כמו חוסר המושלמות האמהית של אמו של לוק, למשל, שלעדותו בפרק הזה נהגה לנבל את הפה ולהגיד "פאק יו" כל הזמן, ג'ון חשה שלמעשה שלה, ל"נטישת" הבת שלה, אין כפרה.
היחסים בין ג'ון לבין אמה, כפי שנראה בפרק הזה, היו יחסים מתוחים. אמא של ג'ון ממש לא הייתה מהסוג שנשאר בבית כדי להכין ארוחת ערב לילדים ולהקריא סיפור לפני השינה. היא הייתה אקטיביסטית חברתית, פמיניסטית עם סכין בין השיניים, שעשתה את ג'ון לבד וגידלה אותה כאם יחידנית, בלי שום אב בתמונה. הבילוי המשותף שלהן, עוד כשג'ון הייתה ילדה קטנה, היה ללכת להפגנות של נפגעות אונס. באחת מהן, כך נזכרת ג'ון, נשים רשמו על פתק את שם האנס שלהן, ואז הבעירו אותו. היו הרבה פתקים.
"זה מדהים למה נשים יכולות להתרגל", מצטטת ג'ון את אמה עוד בתחילת הפרק, ונראה שהחינוך שניסתה לתת לבתה היה כזה שעודד אותה לעשות הכל מלבד להתרגל. שעודד אותה לבעוט ולצרוח ולהילחם, ולעשות את כל מה שג'ון לא עשתה כששלטון גלעד החל להתבסס ולהנפיק חוקים אנטי-נשיים ומפלים. במובן זה היא הייתה אכזבה לאמא שלה, בדיוק באותה דרגה שאמא שלה הייתה אכזבה עבורה. גם כשג'ון גדלה היא סירבה להתיישר לפי הקו הלוחמני שהכתיבה אמה. היא נישאה ללוק ובחרה לעבוד בעבודה שנתפסה על ידה כחסרת משמעות. במילים אחרות - היא בחרה להתברגן. אבל במהרה, עם תקומתה של גלעד, הכעס של ג'ון כלפי אמא שלה ובחירותיה החינוכיות הופך לפייסנות. כשהיא נזכרת כיצד גילתה שאימה נשלחה לקולוניות, הזיכרון נושא מסר של הערצה כלפי ההתנגדות שלה.
הרבה פעמים כשנשים הופכות לאמהות בעצמן, הן מתחילות להיזכר בטעויות שעשו האמהות שלהן באופן סלחני יותר. זו תופעה מוכרת. ככה זה, כשאת נהיית אמא ופטיש מאה הטון הזה נוחת עלייך, את פתאום מבינה שקשה להיות מושלמת בתפקיד כפוי הטובה הזה. מבינה יותר את הצד של האמא וקצת פחות את הצד של הבת. כשאת סולחת לאמא שלך על הטעויות שלה, את גם מקווה בסתר ליבך שיום אחד הבת שלך תסלח לך על הטעויות שלך. ואת יודעת שיש הרבה מאלו.
וזה מוזר, כי לפני שאת הופכת לאמא את כל כך בטוחה שתהיי אמא מושלמת, והרבה יותר טובה מהרבה אחרות שאת רואה בסביבתך. מאז שאני אמא אני שומעת לפעמים ילדות בנות ארבע עשרה אומרות משפטים כמו "אני רוצה ארבעה ילדים" ובא לי לצעוק עליהן, "טוב, בואי נתחיל באחד, סבבה?". בפועל, כשאת הופכת לאמא את בעיקר מנסה פשוט לשרוד את היום, והזיכרון של כל הדברים שחשבת שתהיי כשתגיעי למעמד הזה, הופך בעינייך בעיקר לנלעג. מחשבות של ילדה קטנה שלא הבינה כלום מהחיים שלה. כשאשתו של נהג המשאית שנותן לג'ון מחסה מתעמתת איתה על עברה ומטיחה בה "הייתי מתה לפני שהייתי נותנת את התינוק שלי", ג'ון לא מנסה להצטדק בפניה, ורק עונה לה כמו שעונים לנערה פותה - "גם אני חשבתי ככה פעם". ובמילים אחרות, "כשתגדלי תביני". והיא עוד תגדל.
"זה הזמן להיאבק", נזכרת ג'ון במה שאמא שלה אמרה לה, "לא לשחק ב'בית'". נראה שלראשונה, כשהיא בבית הבובות המושלם של האקונופיפל - שנראים כמו תמונת המראה של מה שהיה יכול להיות החיים שלה, של לוק ושל האנה אילולא הייתה "נואפת" - היא מחליטה להיאבק. המאבק הזה הוא לא רק בגלעד, אלא גם בעצמה ובתפיסות שלה לגבי אמהות ראויה ומה היא אמורה לכלול. וג'ון מחליטה לברוח ולהשאיר את האנה מאחור.
כי בניגוד לכל מה שאנחנו חושבות כשאנחנו צעירות, ובניגוד למה שרוצים שנחשוב כשאנחנו מתבגרות - החיים שלנו אינם הילדים שלנו. "כנראה שאיני הצדקת הקיום שלך", מטיחה ג'ון באמא שלה כשזו מעירה לה על הפשרות שהיא עושה בחייה. וכשג'ון נזכרת במשפט הזה, נדמה שעתה היא אומרת אותו לעצמה, וזהו מסר חתרני מאין כמוהו. למרות אהבתה הגדולה להאנה, היא יכולה לחיות בלעדיה, וזה מה שהיא תבחר לעשות.
ולמרות שג'ון לא מצליחה לברוח מגלעד, היא כן מצליחה לברוח מן התפיסות המיושנות האלה, שגורסות שאנחנו צריכות לקפוץ ללהבות עם הילדים שלנו ולמות איתם. היא יודעת בתוך ליבה שהעדיפה לחיות בלי בתה על פני למות עם בתה - וגם זה סוג של ניצחון.
העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.
הכותבת היא סופרת. ספרה "כותבת הנאומים" ראה באחרונה אור בהוצאת כנרת זמורה.