בעצב תלדי בנים: בלוג "סיפורה של שפחה"

"סיפורה של שפחה" עונה 2 פרקים 1-2: אמא יודעת הכי טוב

האפלה של גלעד נוחתת עלינו במכה עם פתיחת העונה המטלטלת של "סיפורה של שפחה". שלפרד מנצלת את האימהות שנכפתה עליה כדי להימלט, אך מגלה שהקירות ממשיכים לסגור עליה גם מחוץ לאחוזה. ובתוך כל זה מה עוד נותר לאישה ליברלית, מלבד תפילה? בלוג "סיפורה של שפחה" חוזר

  • סיפורה של שפחה
מגי אוצרי
יח"צ - חד פעמי

זהו, הפטריה שלנו חזרה. עונה 2 של "סיפורה של שפחה" כאן איתנו, יחד עם שעות רצופות של בכי, מועקה, יבבות שוד ושבר ותהיות "למה אני עושה את זה לעצמי? מה אני מזוכיסטית?!". העונה שעברה הותירה אותנו עם שלפרד הרה וסוררת אחת שמוכנסת בכוח למשאית על ידי ספק אנשי "מיידיי", ספק מוציאים להורג של גלעד, ועם הרבה שאלות, שהפרק הראשון של העונה ממהר לענות עליהן.

לא, אלו לא אנשי "מיידי", אבל אלו גם לא מוציאים להורג, כך מסתבר. הפרק הראשון נפתח בצוהר של אור שממהר להיסגר, בדלתות שנפתחות ובידיים ששולפות את שלפרד - יחד עם השפחות ה"מורדות" האחרות - אל מוקד התרחשות לא ברורה. כל הנשים כולן מורדות, לא בפעם הראשונה, לדרגת חיות. פיהן מכוסה במחסום כשל כלבים (מה שמותיר רק את עיניהן חשופות, וכבר דנו כאן בעבר במשמעות של העיניים ב"סיפורה של שפחה"), והן מוכות במגלבי בקר, מובלות כצאן לטבח, כפרות אל השחיטה, רק כדי לגלות שהן נמצאות באצטדיון ענקי וריק ובו חבלי תליה מסודרים בשורה - מעין הומאז' חינני ומודע לעצמו להוצאות להורג של הטאליבן באפגניסטן.

עוד באותו נושא

"סיפורה של שפחה" פרק 10: החייתי הוא האנושי

לכתבה המלאה
כפרות אל השחיטה. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

השפחות, שמבינות מה מחכה להן, מתחילות לייבב כשהחבלים נקשרים סביב צווארן. אחת משתינה על עצמה. אחרות מנסות לאחוז ידיים, במעין קינה לסולידריות הנשית שנתנה משמעות לחייהן חסרי המשמעות בפרק האחרון של העונה הקודמת. שלפרד לא אומרת מילה. בקושי בוכה. היא יכולה, היא יודעת, לצעוק שהיא הרה ולהציל את עורה. אבל היא שותקת, ולא בגלל המחסום. יותר מהכל, הפרק הזה הוא פרק על אימהות טובה, ועל מאפייניה, ושלפרד יודעת שאימהות טובה לילד הזה שברחמה, תהיה להרוג אותו לפני שהוא נולד.

ברקע לסצנה המצמררת הזו נשמע "This Woman's Work" של קייט בוש. השיר הנוגע ללב נכתב במקור עבור פסקול של סרט כושל יחסית של ג'ון יוז - "She's Having A Baby" - על אב צעיר לעתיד שנלחץ מן האבהות הממשמשת ובאה (היוש, צרות עולם ראשון!). במקור הוא נשמע במהלך סצנה בסרט שמתעדת לידה שמסתבכת, ובעיקר מדגישה לנו שלידה - למרות כל ההתפתחויות המדעיות - עדיין מהווה סכנת חיים עבור נשים, כפי שהייתה במשך מרבית ההיסטוריה. ספק אם בוש ידעה כשכתבה את השיר הזה שהוא ישמש רקע לאחת הסצנות מסמרות השיער שנכתבו לטלוויזיה בת ימינו, אבל השיר, שמתאר את תחושות החרטה של גבר שמביט באשתו ההרה נאחזת בקושי בחיים, מקבל משמעות חדשה כשהוא נשמע כרקע לסצנה שבה אישה הרה מתעקשת לא להיאחז בהם.

עוד באותו נושא

"סיפורה של שפחה" פרק 9: התרסקות עולם הדמיון

לכתבה המלאה
ג'ון מתעקשת שלא להיאחז באמהות. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

אבל, כצפוי, השפחות לא מומתות (לא שזה מקל על התקף הלב שחטפתי בדקות הללו), וכשהכל נראה כבר אבוד, צצה לה הדודה לידיה ועושה לשפחות יגאל שילון. צחוקים עם זאתי. לידיה מסבירה לשפחות הפותות והמכוסות בצרכיהן שלהן, שהטלת האימה הזו בכלל נועדה לחנך אותן, כמה מפתיע, ולהבהיר להן שלמעשיהן המרדניים יש תוצאות.

למעשה, זוהי רק תחילתה של סדרת החינוך, והדודה-ישעיהו-ברלין ממשיכה להסביר לשפחות את ההבדל בין חירות שלילית לבין חירות חיובית בגרסת גלעד (וכמה אירוני הדבר, שבמושגים המקוריים של ברלין נעשה שימוש באופן מסורתי על ידי הוגים מן השמאל כדי להבטיח שוויון זכויות בין כל בני האדם). למרבה הצער, לידיה נאלצת לקטוע את ההרצאה המרתקת כדי לבשר לשפחות שמקבלות באותו הזמן שיעור למתחילות ב"איך להחזיק אבן בלי שתיפול", ידיעה שהגיעה למערכת זה עתה: שלפרד בהיריון, שלפו את הקסטנייטות וצלצלו בפעמון הענקי!

לרגל המאורע המשמח, שלפרד מופרדת מן השפחות האחרות, ונשלחת להחליף את בגדיה הרטובים לאותם-בגדים-בדיוק-רק-לא-רטובים. כמו כן, לידיה פוקדת עליה לאכול. שלפרד, בניסיון התקוממות נוסף, טוענת שהיא "לא רעבה", ולידיה מתעמתת איתה על כך שהיא מרשה לעצמה למרוד רק כי לא היא זו שתשלם את המחיר - זאת, כיוון שההיריון שלה מגן עליה. כדי לשבור את רוחה היא לוקחת את שלפרד לטיול שבמסגרתו היא מציגה בפניה את "שלוויאט" - שפחה הרה בחודשי היריון מתקדמים, שניסתה להתאבד בשתיית חומר ניקוי - עוד אחת שסברה, כנראה, שאימהות טובה בעולם כזה היא הימנעות מאימהות בכל מחיר. כעונש על מרדנותה, שלוויאט נקשרה בשלשלת לתקרת חדר מבודד, שבו היא מבלה את יומה כשרק מיטה וכיסא מארחים לה חברה. שלפרד נשברת ואוכלת, אבל לא די ללידיה בכך והיא מתעקשת גם לשבור את שורות השפחות, כשהיא מאלצת אותן לצפות בשלפרד, מנהיגתן, יושבת ואוכלת מרק בניחותא, כשהן מחכות בתור לכניסתן לחדר הסכינים הנוראי שבו עורן ייצרב באש.

עוד באותו נושא

"סיפורה של שפחה" פרק 8: בין גרוע לגרוע יותר

לכתבה המלאה
המשתתפות ב"מרד" משלמות את המחיר. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

ברקע לשלל המאורעות הללו, שלפרד נזכרת באמהות הקודמת שלה, כשעוד הייתה אמא של האנה, בתקופה טרום-גלעד. בימים ההם שלפרד-ג'ון עוד לקחה גלולות (אם כי, כסנונית מבשרת רעה, היא נדרשה להחתים את לוק על כתב הסכמה כדי שתוכל לקבל אותן) ואפילו שקלה להפסיק ליטול אותן ולעשות עוד ילד. להפוך שוב לאמא. במהרה, ג'ון מגלה שבמשטר החדש האמהות שלה נמצאת תחת עין פקוחה, ותחת ביקורת מתמדת. כשמתגלה שהיא נתנה להאנה תרופה להורדת חום כדי שתוכל ללכת לעבודה, היא נחקרת באופן משפיל על ידי עובדת סוציאלית, שמתעקשת - חרף מחאותיה של ג'ון - לקרוא לה בשם המשפחה של בעלה, ושמטילה ספק בכשירותה האימהית - ההשתמעות ברורה: אמא שמעדיפה את העבודה על פני הילד, אפילו בעניינים פעוטים, היא לא אמא ראויה. שוב אנחנו נשאלים במסגרת הפרק הזה מי היא אמא ראויה? ואולי במקרים מסוימים טובתו הפשטנית של הילד (לבלות זמן עם אמא שלו או להיוולד) נסוגה בפני טובתה של אמו (שרוצה לפתח קריירה ולתת דוגמה אישית לבת שלה), או בפני ערכים אחרים (לא לחיות חיי שעבוד בחברה מעוותת)? על כל מקרה, אנו מגלים בהמשך שהטלת האשמה על ג'ון פעלה, והיא מוותרת על האפשרות להתעדכן בפיצוץ הבית הלבן (ובאופן סימבולי, על האפשרות שלה לקחת חלק במשחק הפוליטי) כדי להישאר עם האנה החולה בחדרה.

בהמשך הפרק, שלפרד נשלחת לבדיקה גינקולוגית שגרתית כדי לבדוק את התפתחות ההיריון. הטון המאיים של סרינה (שנתקל בעקיצה דו-משמעית מצידה של שלפרד, תוך התייחסות לעקרותה של סרינה: "אל תתרגזי, זה לא טוב לתינוק") מתחלף ברכות כשהיא רואה לראשונה את ילדה העתידי במכשיר האולטראסאונד. האם סרינה ראויה להיות אמא? הלוא על פי האינטואיציה המקובלת אין ראויה ממנה להיות אמא - היא רוצה את זה כל כך, ונראה שתאהב את הילד הזה עד כלות ושהוא יהיה כל עולמה. ובכל זאת, נראה כי רובנו נסבור שסרינה היא האחרונה שראויה להיות אם לילד, ושלעיתים דווקא מה שמתיישב עם הנורמות של אימהות טובה הוא אימהות רעה מאד, בעוד מה שנחזה כאימהות רעה הוא דווקא אימהות טובה מאין כמוה.

עוד באותו נושא

"סיפורה של שפחה" פרק 7: אדם לאדם אוהב

לכתבה המלאה
האם סרינה באמת ראויה לילד? מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

בסופה של הסצנה הזו מתחולל מהפך, כשהגינקולוג קורא לשלפרד בשקט בשמה המקורי "ג'ון". כששלפרד מתכופפת לנעול את מגפיה, היא מגלה באחד מהם מפתח שפותח לה את הדלת, וסימונים אדומים כמעט בלתי נראים מסמנים לה את הדרך למשאית בקר - שבה תלויים פגרי חיות מופשטות מעורן, הד לתחילתו של הפרק. המשאית לוקחת את שלפרד אל החירות, שם היא תפגוש את ניק, שם היא תפשוט לראשונה את בגדי השפחה שלא מתוך כוונה ללבוש שוב בגדים זהים להם, ושם - בסצנה רוויית דם וכאב - היא תסיר את תג סימון הבקר שהוצמד לאוזנה כשעברה את שרשרת החיול של השפחות. בתחילתו של הפרק שלפרד עדיין הייתה חיה משועבדת. היא הייתה כלבה שפיה נחסם, היא הייתה כבשה שהובלה לטבח, היא הייתה פרה שרצעו את אזנה. עתה, היא חזרה להיות בת אדם.

"שמי ג'ון אוסבורן", היא אומרת לנו ב-Voice over שמהדהד את סיומו של הפרק הראשון של העונה הראשונה. "ואני חופשיה".

סוף סוף חופשיה. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

בעוד הפרק הראשון מתמקד ב"חיי הפרט" - קרי, אמהות והגדרתה של אנושיות לעומת חייתיות - התמה העיקרית של הפרק השני נוגעת להיבט הגיאוגרפי-ציבורי, ובפרט לעיר בוסטון, שבה כידוע, ממוקמת העלילה (הומאז' מרכזי לסמל עיקרי של העיר, קבוצת הבייסבול ה"רד סוקס" מצוי בסאונד שמלווה הפעם את כותרות הסיום, ושבו מכריז פרשן ספורט על זכייתם ב-World series).

לא בכדי מרגרט אטווד בחרה למקם את ההתרחשות ב"סיפורה של שפחה" דווקא בבוסטון. בוסטון היא עיר של קונפליקטים - מצד אחד, מדובר בערש הליברליזם וזכויות האדם האמריקניות, ומצד שני, מדובר בעיר שהיא מעוז של קנאות דתית קתולית. מחד גיסא - מטרופולין עמוס אוניברסיטאות מן השורה הראשונה (הארוורד, בוסטון קולג', אוניברסיטת בוסטון, MIT), בית לכמה מן העיתונים הנחשבים בארה"ב (ה"בוסטון גלוב" - שגם מקבל תפקיד מרכזי בפרק הזה, ושתחקיר מרכזי שערך נגד מוסדות הדת הנוצריים המקומיים זכה לתשומת לב מיוחדת בסרט זוכה האוסקר "Spotlight" - וה"בוסטון הארלד"), ועיר בעלת תפקיד מרכזי במאבק האמריקני לשחרור מעול שלטונה של בריטניה הקולוניאליסטית ("מסיבת התה של בוסטון" הייתה האירוע שהתחיל את מלחמת העצמאות האמריקנית).

מאידך גיסא, בוסטון הייתה ועודנה מוקד קתולי רב עוצמה בארה"ב. העיר, שהוקמה על ידי פוריטנים ויועדה על ידי ג'ון וינטרופ להוות מודל לעיר נוצרית אדוקה, הפכה ברבות השנים בית לאלפי מהגרים אירים ואיטלקים שהפכו את הקתוליות לדת הנפוצה בעיר.

עוד באותו נושא

"סיפורה של שפחה" פרק 6 עונה 1: קפיטליזם חזירי

לכתבה המלאה
קנאות דתית ודיכוי הולכים יד ביד. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

במהלך הסדרה כולה ניתן לראות שהפלאשבקים לעבר (כשארה"ב ניסתה לשמור על צלם של מדינה חופשית, לפחות למראית עין) מתחוללים בתוך העיר ההומה - במרחב האורבני העמוס, הרב תרבותי והשוקק - בעוד הדיכוי של ההווה מתרחש בפרבריות הכפרית החד-גונית של בוסטון. דירתם של ג'ון ושל לוק היא דירה בבית דירות בלב בוסטון, וג'ון עובדת בבניין משרדים שמשקיף אל לב העיר. לעומת זאת, ביתם של המפקד ושל סרינה הוא וילה בשוליים המנומנמים של העיר. הבחירה הזו אינה מקרית, בדיוק כפי שהפרבריות עצמה אינה מקרית, אלא מהווה - מבחינה היסטורית - תוצאה של רצונם של הלבנים באמריקה ליהנות מחברה "נטולת שחורים" עם ביטול חוקי הסגרגציה בארה"ב. כשנאסרה האפליה בהשכרת דירות לשחורים וכשבתי הספר במרכזי הערים חויבו לקבל אותם אליהם, מצאו להם הלבנים "פתרון" לבעיה, בדמות הקמת שכונות ללבנים בשולי הערים. שם, הצורך ברכב פרטי כמו גם הצורך לרכוש דונמים רבים של קרקע כדי להקים בית עם חצר, הרחיקו את השחורים העניים, ואפשרו לבעלי הממון להקים גטו ללבנים בלבד.

גם המתח בין דתיות לבין ליברליות שהוא ייחודי לעיר בוסטון מודגם היטב בפרק השני. בתחילתו אנו נחשפים לשלפרד-ג'ון במנוסתה, מביטה מבעד לסדקי המשאית שבה היא מתחבאת, ותוהה אשר למשמעות החופש. "מתרגלים לקירות כל כך מהר", היא אומרת לעצמה, ועדות להרגלים שרכשה לעצמה בתקופת שביה נחשפים כשמיוזמתה היא נפרדת מן הגבר שמילט אותה בברכת "לעינו". כששלפרד סוגרת מאחוריה את דלת המבנה שבו היא נשארת לחכות מבלי לדעת למי, אנו מגלים שהיא נמצאת במערכת הנטושה של הבוסטון גלוב. האיש שהביא אותה לכאן עוד הספיק לספר לה שלמקום הזה איש אינו מגיע, ויש באמירה הזו מידה רבה של סימבוליות. כי בגלעד אין עיתונות. העיתונות נרצחה באופן מילולי למדי, כפי שאנו למדים מן הרמזים שנקרים בדרכה של ג'ון המשוטטת במבנה העצום והריק - תיק שנשמט, נעל בודדה שנפלה מרגל תועה, חבלי תליה מתנודדים, קיר מחורר מכדורים, כבשן דפוס שהפסיק לעבוד בטרם עת - הקינה על "מותו של הפרינט" מעולם לא לבשה צורה כה ממשית. ובאמת, היסטורית, הסמן הראשון לקריסתן של דמוקרטיות ולעלייתן של דיקטטורות הוא הגבלת העיתונות החופשית והטלת דופי ביושרתה, נגיד, על ידי זה שקוראים לה "פייק ניוז".

עוד באותו נושא

"סיפורה של שפחה" פרק 5 עונה 1: מיניות מתפרצת

לכתבה המלאה
הסממן הראשון לעליית הדיקטטורה הוא חורבן העיתונות. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

סמן ידוע אחר לקריסתה של חברה ליברלית הוא רדיפת המשכילים. כאמור, בוסטון ידועה בריבוי האוניברסיטאות שבה - יותר ממאה אוניברסיטאות קיימות בעיר, שמכונה לפרקים "אתונה של אמריקה" בשל החשיבות שמייחסים תושביה לחינוך. באחת מן האוניברסיטאות, כך אנו למדים בפרק 2 של העונה, לימדה גם אמילי ("שלגלן", לשעבר). במהלך הפרק אנו מגלים כי אמילי עודנה חיה, וכי היא נשלחה יחד עם "בלתי נשים" אחרות לקולוניות, שם היא מבלה את יומה בפינוי פסולת רדיואקטיבית רעילה, ובניסיונות נואשים לטפל בחברותיה הגוססות לאיטן באמצעות תיק עזרה ראשונה מרוט ודל. כאן, כשעורה נסדק מנזקי הפסולת המהבילה, היא נזכרת בעברה כמרצה פמיניסטית לביולוגיה של העור. בפרט, היא נזכרת בשיעור שבו תלמיד גבר ניסה "להקטין" את עמיתתו הסטודנטית האישה, ולהוכיח אותה על בורותה. "את חכמה ומגיע לך להיות כאן", היא אומרת לסטודנטית אחרי השיעור, וזו האחרונה - שכנראה לא מכירה עדיין את הסטטיסטיקות על אחוזי הנשירה של נשים מתארים מתקדמים - שואלת "זה משתפר בתואר השני, נכון?".

בפלאשבקים של אמילי אנו מתוודעים גם לתחילת ההידרדרות של מוסדות ההשכלה הגבוהה בגלעד - כאשר אמילי הודרה מתפקידי ההוראה שלה בשל לסביותה ה"מוחצנת" וכשפרופסור בכיר נתלה בשל הומוסקסואליותו. אנחנו רואים גם את הרגע שבו הופרדה מבת זוגה ומבנם בשדה התעופה, כשפקיד ממשלתי הבהיר לה שתעודת הנישואין שלהן כבר אינה תקפה לפי החוק החדש של גלעד. כאשר מגיעה לקולוניות "רעיה" לשעבר (בגילומה של מריסה טומיי הנהדרת), שממשיכה להיאחז בעולם הערכים הדתי-נוצרי שלה, אנו טועים לחשוב שאמילי חומלת אותה. "אני הייתי נגד הטיהורים באוניברסיטה", אומרת לה הרעיה, במשפט שמדגיש יותר מכל את העובדה שהייתה בעד הטיהורים האחרים שהתבצעו, ואמילי נותנת לה אנטיביוטיקה, שמתבררת כרעל. "את החזקת אישה בזמן שבעלך אנס אותה כל חודש", היא אומרת לה כשהיא מפרפרת בין חיים למוות, "יש דברים שאין להם מחילה". הרעיה מטיחה בה שאלוהים ישפוט אותה, אבל לנו ברור שלאמילי ממילא כבר אין אלוהים. כשהרעיה נתלית על הצלב על רקע חיוכן של הבלתי נשים האחרות ולקול איומיהן של השומרות, אמילי בוכה על כל מה שאבד לה. היא מתרחקת מן המקום רק כדי לראות אוטובוס נוסף של "בלתי נשים" שממנו יורדת ג'נין.

גם בעולם אפוקליפטי יש מנודים. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

במקביל, מי שכן מגלה את אלוהים היא ג'ון. כשניק מגיע לבקר אותה במערכת העיתון הנטושה, היא דורשת ממנו בתחילה שימלט אותה מן המקום, כיוון שהיא לא יכולה להישאר עוד דקה נוספת ב"בית המטבחיים" הזה. הוא מנסה לשכנע אותה להישאר, אבל בסוף נכנע לרצונה ומצייד אותה במפתחות לרכב ובאקדח. כשג'ון מביטה בו היא מבינה שהיא לא יכולה לעזוב, והשניים מתמסרים לסקס שבניגוד לנוהג הגלעדי אין בו שום מטרות רביה (בייחוד שג'ון כבר בהיריון). סקס שהוא למטרות הנאה בלבד.

כשניק הולך, שלפרד מעבירה את הזמן בצפייה בפרקים ישנים של חברים ובמוניקה מסבירה לצ'נדלר על האזורים הארוגניים בגוף האישה, ונזכרת שפעם נשים ממש נהנו מסקס ואפילו צחקו עליו - סוג של מדע בדיוני בגלעד של היום. היא קוטעת את הצפייה כדי להקים פינת הנצחה לעיתונאים שמתו. פינת הנצחה לבוסטון שהייתה ואיננה עוד. בוסטון שבה המתח בין דת לבין ליברליות לא כילה אחד מן השניים. בסוף, היא מביטה בפינת ההנצחה שהקימה, ומתפללת לאלוהים ולישו שישמור על המקום הזה. אלוהים ועיתונות. דת וליברליזם. ליברליזם ודת, בכפיפה אחת. ורעיה מתה על צלב, וישו אחד.

ותפילה של אישה חילונית חופשיה. כי יש הרגלים שקשה להיפטר מהם.

(צילום: באדיבות HOT)

העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.

הכותבת היא סופרת. ספרה "כותבת הנאומים" ראה באחרונה אור בהוצאת כנרת זמורה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully