לאורך השנה האחרונה, "משום מקום" ("In The Fade") של הגרמני פאטי אקין רקד טנגו יחד עם "פוקסטרוט". הראשון זכה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן, והשני באריה הכסף בפסטיבל ונציה; הראשון קטף את גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, והשני את פרס הנשיונל בורד אוף ריוויו בקטגוריה דומה; שניהם גם נכנסו יחדיו לרשימה המקוצרת של תשעת הסרטים מתוכם בוחרים את חמישיית המועמדים לאוסקר ונחשבו פייבוריטים מובהקים להיכנס אליה, וכדי להשלים את החיבור, הבמאי הגרמני אף פרגן באינסטגרם לעמיתו הישראלי ושיבח את יצירתו השנויה במחלוקת.
בסופו של דבר, כזכור, גם גורלם של השניים היה דומה, והם נותרו מחוץ לאוסקר. ההדרה הפתיעה במיוחד במקרה של "משום מקום", שלאחר הזכייה בגלובוס הזהב נחשב המועמד המוביל לקטוף את הפסלון של האקדמיה, והובילה לעיכוב בהפצתו כאן: הוא עולה אצלנו בהפצה מסחרית רחבה רק כעת, כשנה לאחר הפרמיירה העולמית שלו בריביירה.
נתון מעניין נוסף לגבי הסרט הוא שמדובר בהופעה הראשונה בשפה הגרמנית של דיאן קרוגר. השחקנית אמנם נולדה בסקסוניה התחתונה, אבל את הקריירה שלה התחילה וגם המשיכה בארצות הברית ובצרפת, ובין השאר כיכבה ב"ממזרים חסרי כבוד", "זהות לא ידועה", "אני, עצמי ואמא שלי" ועוד. כאן, היא משנה לא רק את השפה בה שיחקה עד כה אלא גם את הסגנון, ולוקחת על עצמה תפקיד אינטנסיבי ומחוספס הרבה יותר מאשר בעבר.
קרוגר מגלמת תושבת המבורג, שנישאה למהגר כורדי בשם נורי. בעבר הוא סחר בסמים ואף ריצה מאסר, אך חדל מכך ומנהל עמה ועם בנם המשותף חיים שלווים. ההרמוניה מופרת בשעה שהוא והילד נהרגים בפיצוץ מסתורי. המשטרה מתעקשת כי מדובר באירוע פלילי, או בחיסול חשבונות פוליטי בתוך הקהילה הכורדית. האלמנה הטרייה סבורה דווקא כי זהו פשע שנאה שביצעו ניאו-נאצים, ואוספת את מעט הכוחות שנותרו בה כדי להוכיח זאת.
לא נגלה כמובן מה קורה בהמשך. תיארנו את המערכה הראשונה מבין השלוש בסרט, ונאמר רק כי השנייה הופכת למעין דרמת בית משפט, והשלישית למותחן נקמה. נציין גם כי בכל אחת מהן צצות דמויות חדשות ונעלמות אחרות, אך יש דמות אחת שנשארת לאורך כל הדרך, ולמעשה נוכחת כמעט בכל סצינה וסצינה - הגיבורה בגילומה של קרוגר, שנושאת את הדרמה על כתפיה בהצלחה. הגרמנייה לא נחשבה עד כה שחקנית אופי מן השורה הראשונה, וכאן עושה את פריצת הדרך המרשימה. מלהיב אם כך שבקרוב תשהה בישראל במשך כחודש, לצורך הופעתה בסרטו החדש והבינלאומי של יובל אדלר ("בית לחם").
למרות השבחים להופעתה של קרוגר והפרס שקיבלה בריביירה, הביקורות על הסרט היו פושרות למדי, בלשון המעטה. בזמן פסטיבל קאן, כלי התקשורת רטנו על כך שהדרמה הזו בכלל התקבלה למסגרת של התחרות הרשמית, וגם לאחר מכן המשיכו המבקרים לפקפק בה ואף לטעון כי היא לא יותר מאשר "מותחן טלוויזיוני עשוי היטב" וכיוצא בכך. אולי זה נבע מן העובדה שאקין היה חתום בעבר על יצירות מוערכות ומורכבות יותר אמנותית כמו "עם הראש בקיר", וכאן הגיש יצירה סטנדרטית בהרבה, גם בכל הקשור למבנה התסריטאי וגם מבחינת סגנון הבימוי, מה שאיכזב את המעריצים הוותיקים שציפו ממנו לתוצר מסוג אחר.
לכן, שמחתי שפספסתי את הסרט במהלך ההקרנה המעונבת בקאן וראיתי אותו בסיטואציה פורמלית הרבה פחות, בהקרנה מסחרית רגילה באולם קולנוע בפריז. כך התאפשר לי להבין למה "משום מקום" התקבל באהדה ברצף הקרנות הטרום-בכורה בישראל. קהל שלא שופט אותו לפי משוואות כמו "האם הוא ראוי לתחרות בקאן?", "איך הוא בהשוואה ל'עם הראש בקיר'?' ו"מה הוא מעיד על מצבם של יוצרי האיכות האירופאים?", מקבל אותו בצורה אחרת לגמרי.
באותה הקרנה בה נכחתי, ממש אפשר היה להרגיש כיצד הקהל נסחף בתוך הסיפור, מה שקרה גם לי כמובן, ולחוש את האמוציות באוויר: את ההזדהות עם הגיבורה, את המתח לנוכח ההתפתחויות במסע שלה ואת החרדה ממה שעלול לקרות ולפעמים אכן קורה. "משום מקום" הוא דוגמה קלאסית למה שנהוג לכנות "לא סרט למבקרים": יצירה שאין בה תחכום קולנועי מיוחד ולכן ניתוח שלה בכלים האלה לא יפיק שירי הלל, אבל בסגנונה הישיר והבסיסי היא מספקת חווית צפייה אינטנסיבית ומתגמלת, עם מטען דרמטי ורגשי.
סיבה נוספת להצלחת הסרט היא האוניברסלית שלו: הוא אמנם מדבר על הניאו-נאצים בגרמניה, אבל סוגיות פשעי השנאה של האויבים מבפנים רלוונטיות למרבה הצער גם למדינות אחרות, כולל לישראל כמובן. רוב הסרטים בשנים האחרונות עסקו בטרור מזוויות אחרות ובנאליות יותר, מה שמקנה ל"משום מקום" מידה של ייחוד, מקוריות ואפילו חשיבות.
ההתרשמות הזו נשמעת חיובית יחסית גם בשל הציפיות הנמוכות שהיו לי, לאחר שהתקשורת העולמית הקפידה להוריד אותן. חשוב להבהיר כי באופן אבסולוטי ואובייקטיבי, ממש לא מדובר ביצירת מופת, אלא פשוט בסרט אקטואלי ואפקטיבי, הנהנה מן הנחישות והמחויבות של יוצרו ושל כוכבתו, ולסיכום - גם מן אחת הסיומות הקולנועיות המצמררות שנראו לאחרונה.
לא נרחיב מן הסתם על מה שקורה בסצינה הזו, אך אי אפשר שלא להתייחס אליה ולומר כי היא סוגרת את המעגל באופן חסר פשרות. יש סרטים שרצים סביב הזנב של עצמם, אך "משום מקום" נע כמו חץ למטרה, בלי לסטות לשנייה מן המסלול, ובסופו של דבר פוגע בול. הסיומת שלו מקנה לו תוקף והופכת אותו ליצירה שלמה, שיודעת מה היא רוצה מעצמה ומאיתנו. אקין לא חפץ להתחנף כאן למבקרים, אבל את מה שכן רצה לעשות בהחלט הצליח להגשים.
