אחד הלהיטים הגדולים בתרבות הקולנוע הבריטית בחודשים האחרונים הוא מותג "Girls On Tops". מדובר בחולצות בעיצוב פשוט, שכולל אלמנט אחד בלבד: שמות של קולנועיות מובילות הכתובים בשחור על חולצה לבנה. המטרה ברורה: להעלות את המודעות ליצירה הנשית, שלמרבה הצער עדיין מודרת לשולי התעשייה. כדוגמה לכך, בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן האחרון, הוצגו רק שלושה סרטים של במאיות - סופיה קופולה, נעמי קוואסה ולין רמזי.
כמובן שאחת מזירות החשיפה העיקריות של המיזם היא באינסטגרם, שם לא מעט אושיות תקשורתיות או קולנועיות הצטלמו עם החולצות. "אם צופים פוטנציאליים רואים את רוני מארה לובשת חולצה של לין רמזי וזה מוביל ולו אחד מהם להתיישב ולראות סרט של הבמאית, אז עשינו את שלנו" אמרה על כך לתקשורת הבריטית לואיזה מייקוק, אחת המייסדות של המותג.
אז אם גם בכם התעורר חשק לצפות בסרט של רמזי, תוכלו לעשות זאת מיידית ועל המסך הגדול, שכן בסוף השבוע האחרון עלה כאן "יום נפלא" ("You Were Never Really Here"), התוצר החדש פרי עטה. הוא מגיע אלינו כמעט שנה לאחר בכורתו העולמית בפסטיבל קאן, ממנו יצא כשבאמתחתו שני פרסים: היוצרת קטפה את פרס התסריט, וכוכבו חואקין פיניקס את פרס השחקן.
רמזי נולדה בגלזגו ב-1969 ומדברת במבטא סקוטי כבד. היא עבדה כצלמת ויצרה כמה סרטים קצרים עטורי שבחים, ואז פרצה למרכז במת הקולנוע העולמי בסוף שנות התשעים ותחילת העשור הקודם עם "Ratcatcher" ו"מורברן קאלאר", שתיים מן הדרמות הבריטיות המהוללות של העשורים האחרונים. לאחר מכן הגיע "חייבים לדבר על קווין" המוערך גם כן שכיכב בקאן בתחילת העשור, אבל לא הכל הלך חלק בקריירה של הבמאית.
החולצות של החלוצות
בשל היושר האמנותי שלה וחוסר נכונותה ליישר קו עם התכתיבים של חברות ההפקה, רמזי פרשה או התפוטרה בעשור וחצי האחרונים משני פרויקטים גדולים אותם היתה אמורה לעשות: "מבט מגן עדן" אותו ביים בסופו של דבר פיטר ג'קסון ו"לג'יין יש אקדח", בו הוחלפה בידי גאווין אוקונור. בשני המקרים, הסרטים נכשלו בלעדיה, והמבקרים סיכמו שמוטב היה למפיקים להקשיב לה ולא להתנער ממנה.
כתוצאה מן המהמורות הללו, עבר יותר מחצי עשור בין "חייבים לדבר על קווין" לסרטה החדש, וגם אותו היא סיימה עם הלשון בחוץ. העותק שלו הגיע לקאן ברגע האחרון, בגרסה לא סופית ומבלי שמנהלי הפסטיבל אפילו הספיקו לצפות בו.
זה היה הסרט האחרון שהוקרן בתחרות הרשמית, וגם הקצר שבהם - אורכו כשעה וחצי. "נו, מה רע? לא בא לכם לראות גם סרטים קצרים לפעמים?", היא אומרת על כך בריאיון המתקיים בריביירה יום לאחר הפרמיירה עם קבוצה של עיתונאים מארצות הברית ואירופה, ובהם גם וואלה! תרבות. "אני חושבת שהניסיון שלי בקולנוע קצר לימד אותי איך לספר סיפור בתמציתיות. אני מעדיפה סרט קצר וטוב מאשר ארוך ומייגע".
הסרט מבוסס על ספר קצרצר גם כן, באורך של כמאה עמודים, אותו כתב ג'ונתן איימס. חואקין פיניקס מגלם בו סוכן מיוחד לשעבר, הסובל מעודף משקל והלם קרב, חי עם אמו ומרוויח את לחמו כשכיר חרב המתאר נערות שהלכו לאיבוד. "יום נפלא" מתאר כיצד אחת מן המשימות הללו מוציאה אותו למסע אלים ומסויט במיוחד, אך גם מאפשרת לו לנסות לגאול את נשמתו.
"זה ספר טוב, כדאי לכם לקרוא אותו", אומרת רמזי כשהיא נשאלת למה חפצה להביא אותו אל הבד, "הוא מותחן אפל, ז'אנר שגדלתי עליו ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן שאתעסק בו. דבר נוסף שמשך אותי לעיבוד זה היה הדמות הראשית: זה לא גיבור מהסוג שרואים בדרך כלל. הוא לא איזה ג'יימס בונד. הוא שבר כלי, פגיע ועתיר צלקות, שחי עם אמא שלו. אדם שהורג אחרים, אבל אובדני בעצמו. זה מרתק בעיני".
האם תמיד חשבת על חואקין פיניקס כמי שיגלם את הדמות?
"תמיד. היה לי את הפנים שלו בראש שלי מרגע שהתחלתי לעבוד על הפרויקט הזה. בלעדיו, לא היה סרט".
נראה שהיה ביניכם קשר מקצועי פורה במיוחד.
"הוא נפלא, הוא השחקן הכי טוב בעולם. יש בו משהו מיוחד. הוא לא יפיוף, אבל הוא יפה. הוא אניגמטי. חוץ מזה, הוא לא סתם שחקן, הוא כמו במאי נוסף. הוא תמיד איתגר אותי ושינה את התסריט תוך כדי תנועה. הוא היה חד אבחנה ומלא מודעות. הוא היה אומר לי דברים כמו 'אני לא אחבוש כפפות, זה מגוחך', ותמיד צדק כמובן".
סליחה על השטחיות, אבל חואקין דיבר איתנו על המבנה הפיזי יוצא הדופן של הדמות שלו.
"הוא עשה הרבה כושר, אבל רצה לשמור את הכרס. זה בגלל שהוא אותנטי, כמו טילדה סווינטון. כשהתחלנו לעבוד על 'חייבים לדבר על קווין' היא וידאה שאראה את השומנים שלה".
איך את משווה בין "חייבים לדבר על קווין" והסרט הזה?
"בת זוג של אחד מאנשי הצוות, שמעולם לא ראתה אף סרט שלי, ראתה עכשיו את שניהם. היא אמרה לי ש'חייבים לדבר על קווין' הוא סיפור אהבה, ו'יום נפלא' זה סרט אקשן לבנות. אני לא מבינה מה זה בדיוק אומר, אבל זו סיסמה טובה לפוסטר".
הבדל מובהק אחד בין סרטה הקודם והנוכחי הוא שכאן יש את הפסקול שכתב ג'וני גרינווד, איש רדיוהד והמלחין הקבוע של פול תומאס אנדרסון, שעבד עמו השנה גם על "חוטים נסתרים".
רמזי מספרת שקיבלה מגרינווד שעות של חומרי גלם, ויש לה על המחשב חומרים שלו המספיקים לשלושה או ארבעה אלבומים. "הוא לא עובד בשיטה הרגילה", היא מספרת על שיתוף הפעולה ממנו. "הוא לא צופה בסרט ומתאים את המוזיקה לרגעים מסוימים. העבודה שלו הרבה יותר מופשטת ואינסטינקטיבית. הוא מדבר איתך על הדמות ועל מה שאת רוצה להשיג ומשם מגיעים התוצרים שלו. החומרים שהוא נתן לי מדהימים, כולל אלה שלא נכנסו בסוף. אם מישהו יגנוב לי אותם מהמחשב, יש לו מכרה זהב ביד".
חוץ מהמוזיקה המקורית, יש בסרט גם כמה להיטים נושנים. למשל "I've Never Been To Me" של שרלין. למה בחרת דווקא בו?
"בגלל אבא שלי. הוא אהב את השיר הזה והיה שר אותו, וזה היה מצחיק לראות מאצ'ו כחול צווארון כמוהו עומד בפאב ושר בדמעות בלדת פופ נשית כזו. אמרתי לעצמי שאני חייבת להשיג את הזכויות לשיר הזה, ולשמחתי הצלחתי".
במפתיע, השיר מגיח דווקא באחד הקטעים האלימים בסרט, הברוטלי למדי. איך עבדת על מינון האלימות כאן?
"זה מוזר, אנשים תופסים את הסרט כאלים יותר ממה שהוא. למעשה, הרבה מן האלימות היא מחוץ למסך, כי עניין אותי יותר להראות את ההשלכות שלה מאשר אותה בעצמה. עם זאת, אני מודה, זה אכן סרט אלים למדי..."
אפשר להגיד מה שרוצים על הסרט שלך אבל אין ספק שהוא מאוד קולנועי ומשתדל למקסם את האפשרויות של המסך הגדול.
"אני פריקית של דוקו ורואה המון סרטים תיעודיים על המסך הקטן, אז אין לי שום דבר נגד הפורמט הזה, אבל באמת שאין כמו הספקטקל של המסך הגדול. התחלתי כצלמת, אז אני חושבת בתמונות ולא במילים ומבחינתי סרט הוא קודם כל יצירה ויזואלית, ואני חושבת שהמקום הנכון לראות אותו הוא על המסך הגדול. אני ממש מקווה שהקולנוע ימשיך למצוא את מקומו במסך שלנו, כי באמת שאין דבר שמשתווה לו".
