מי שנקלע לפסטיבל ונציה האחרון בוודאי הבחין בחבורה העליזה, המגובשת היטב, של שחקני הסרט הישראלי "הבן דוד" בבימויו ובכיכובו של צחי גראד. בניגוד לכוכבים ההוליוודיים שפקדו את העיר לשעות ספורות, כוכבת הסרט, אסנת פישמן, ושאר צוות ההפקה, נשארו בעיר שבוע שלם. "כל הכוכבים האלה מגיעים לשלוש שעות, להקרנה וממשיכים הלאה", היא צוחקת. "אבל אנחנו, את יודעת, פרובינציאלים, באנו לשבוע. אז כל הזמן היינו יחד, טיילנו, אדרנלין מאוד גבוה. התרגשות אדירה".
את החוויה היא מתארת בפרוטרוט, כמעט חווה אותה מחדש: כיצד הגיע צוות שלם לאפר ולעצב את השיער לשחקנים, וכיצד הצלמים באולם הראיונות לא הפסיקו לקרוא בשמם ופלשים נורו מכל כיוון. "לא חוויתי חוויה כזו, היא מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים. זה ממש כמו שאנחנו רואים בסרטים, תסתכלי לפה, תסתכלי לפה, ומצלמים אותך, ויש ראיונות, ואחר כך צועדים על השטיח האדום". למרות ההתרגשויות, ואולי דווקא בגללן, באמצע הפרמיירה נעצמו לה העיניים והיא נרדמה מול הסרט בכיכובה. "אני לא רגילה ללכת על עקבים כל היום", צחקה. במהלך האירוע עוד הספיקה להתחכך באבק הכוכבים של ג'ניפר לורנס, מאט דיימון, ג'וליאן מור ואחרים, ואפילו הרהיבה עוז וביקשה להצטלם עם חוויאר ברדאם.
הסרט "הבן דוד", שמוצג בימים אלה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, מספר את קורותיו של יישוב בורגני במרכז, שמייחס לפועל ערבי שנקלע לשיפוצים במקום פשע שהתרחש ביישוב. הסרט חושף את המימד הגזעני של כולנו. גם כשהצופה יודע כמעט בוודאות שלא הפועל הוא זה שביצע את הפשע, המחשבות והספק לא מרפים.
"דיברנו המון על גזענות, זה 'בילט-אין' בתוכנו", אמרה. "איזשהו יצר הישרדותי שנועד לשמור על עצמנו. להתכחש לזה שיש בנו גזענות? יש בנו. השאלה מה אתה בוחר לעשות עם זה, זו שאלה על כל דבר בחיים".
נראה שככל שהסרט מתקדם, השיח הגזעני וההתלהמות סביב הפועל מדביקה את כולם, עד כדי אלימות. את מוצאת הקבלה למציאות שלנו?
"מאוד. יש תחושה של עדר כזה ואחד מלהיט את השני מי יותר קיצוני, אנשים נמצאים על סף רתיחה. ובסף רתיחה אין הרבה מחשבה. יש רק יצר ורגש ואמוציות".
קשה להתעלם ממי שמכוון אותנו לשם.
"את מתכוונת לביבי"?
את אמרת.
"אני מצפה כבר שיבואו ימים אחרים, שיהיה פה שלטון פחות מושחת, יותר אמין ומישהו שאפשר לסמוך עליו. זה ברור לי. אבל ההשחתה שלנו נולדה עוד קודם, עוד מהכיבוש. הכיבוש הוא זה שמשחית את כולנו".
את לא מפחדת להגיד לי את הדברים האלה?
"לא, למה? ואוו זה נורא מפחיד ששאלת אותי את זה. לא דיברתי באופן... "
תראי, את מזדהה כשמאלנית, את יוצאת נגד השלטון, זה לא פופולרי בימים אלה.
אני אמורה לפחד להגיד שהכיבוש משחית? אז, לא, אני לא מפחדת. גם התיאטרון שלי הוא מקום אחר"
למה הכוונה?
"יש את האפשרות לשחקן להביע את דעתו. אם אני אפחד להגיד לך מה אני חושבת, אז אני בבעיה גדולה. תראי, במחשבה שנייה, להגיד לך שאני לא מפחדת כל הזמן? אני כן. אבל אם כבר שאלת אותי, אז אני אגיד".
גם על שרת התרבות, מירי רגב?
"היא נראית לי כמו אותו המון מובל, שנוהר אחרי עגל הזהב. היא נקלעה למשרד הזה בלית ברירה. הוא לא בדיוק שאיפת חייה או מהדברים שמעניינים אותה, אבל היא חייבת".
את מאופקת.
"אני לא רוצה להתלהם, אחרת אני לא שונה מאף אחד אחר. אבל ברור שהייתי רוצה לראות את המשרד הזה מתנהל בצורה מקצועית, הגונה, מכובדת. יכול להתנהל דיאלוג על כל דבר, השאלה היא איך הוא מתנהל. אפשר להגיע לאותן תוצאות ואותן מסקנות, השאלה היא איך הדיאלוג הזה מתנהל. כרגע הדיאלוג מתנהל בצורה ילדותית ולא מכבדת ומתלהמת רוב הפעמים".
מצד מי?
"השרה. אם יש טקס וכולם בלחץ ממה מירי כן תגיד או לא תגיד, יש פה בעיה. כמו הילד המחונן, ומצד שני הבעיתי של הכיתה".
שיחקת לאחרונה בשני סרטים מאוד גבריים: "חדרי הבית" ו"הבן דוד". ובכלל, נדמה שהרבה מהסרטים הישראלים (וגם בכלל) הגיבור הוא גבר, ותמיד סביב נושאים של צבא.
"זה נכון שיש לא מעט סרטי צבא. דיברתי עם שחקנית בגילי ואמרנו שהשנה לא היו אודישנים שמתאימים לגיל שלנו, או משהו שאנחנו יכולות לעשות, או שזה היה חיילים, או דתיים".
איך את מסבירה את זה? אולי אין מספיק יוצרות?
"כנראה שאין מספיק יוצרות וכנראה שאנחנו חיים בתקופה כל כך לוחמנית, ומה שמעניין זה סיפורי צבא, או מה שקורה עם הדת בארץ שזה גם נושא שנורא מעניין את האנשים תמיד".
בשבוע שעבר הוגש כתב אישום נגד השחקן משה איבגי. תחקיר שפורסם בוואלה! תרבות, חשף שורה של הטרדות ופגיעות מיניות בנשים איתן עבד. לאורך השנים בתעשייה, היית חשופה להטרדות מיניות?
"כן, בתחילת הדרך יותר. בשנים האחרונות פחות. אני באיזשהו תהליך של עיבוד הדברים עם עצמי. עבדתי עם במאי מפורסם וידוע, שממש עשה לי את המוות בחזרות. כשבאתי והתעמתתי איתו על זה בסוף החזרות, הוא הכחיש הכול כאילו שזה הכול בראש שלי ויותר לא עבד איתי יותר לעולם".
את יכולה לספר איזה סוג של הטרדות?
"זה לא היה פיזי, אבל איזושהי התעללות נפשית כזו. את מרגישה שהאיש רוצה אותך, שהוא מנצל את מעמדו, קורא לך למפגשים אצלו בבית, לא היה שום דבר פיזי, אבל מבחינה נפשית זה היה גיהנום. אנשים מסביב אמרו לי שאני מוצאת חן בעיניו. הייתי בת 25. הוא היה כמעט כפול מהגיל שלי".
נפגשת איתו מאז?
"הרבה זמן הוא לא היה אומר לי שלום. עכשיו עברו שנים, אז הוא יכול להנהן עם הראש. היו עוד מקרים קשים ומסובכים שאני עדיין שומרת לעצמי והיו יותר נועזים. רק מי שעברה דברים כאלה יכולה להבין כמה הדברים האלה פוגעים ושורטים לנצח. אני אף פעם לא אשכח את האיש הראשון שעשה את מה שעשה והדבר הזה עיצב אותי לנצח. וזה משהו שאני אצטרך להתמודד איתו שנים".
זו תקופה מאוד עמוסה בחייה של פישמן. נוסף לסרט, בימים אלה מוצגות שתי הפקות בכיכובה בתיאטרון הבימה - "עושה כרצונו" ו"LOVE LOVE LOVE", על שתיהן היא מועמדת לזכייה בקטגורית השחקנית הטובה בטקס פרס התיאטרון, שיערך בסוף החודש.
למעשה את מתחרה נגד עצמך.
"זה מאוד נעים, זו בעצם הכרה במשהו שאת עושה, זה תמיד נחמד, זה מרגש".
ואם לא תזכי?
"זה לא באמת משנה, הרי לא זוכרים את מי שזוכה, אלא את מי שמועמד. אתה במשך חודש שלם מועמד".
נשמע שאת בתקופה עמוסה במיוחד, יש בך חשש שיום אחד זה יעלם?
"בתיאטרון אני תמיד בעשייה. כל השנים. השקעתי במשך שנים עבודה סיזיפית, אפורה ולא מתגמלת, ואני בטוחה שהיא משתלמת ומספקת לי פרנסה. אולי זה מנותק מהמציאות, אבל ככה אני מרגישה. לא תמיד אני יכולה להגיד אותו הדבר על קולנוע וטלוויזיה, אבל בתיאטרון יש לי ביטחון".
ואיך את מקבלת את המעבר מתפקיד הגיבורה, לתפקיד האמא של הגיבורה?
"בתיאטרון אני עדיין מפלרטטת עם התפקיד הזה, אני עדיין לא האמא של. בקולנוע אני מקבלת באהבה את המקום הזה. אני באה בצניעות ואהבה למקום הזה, אין לי את התסביך הזה. חיכיתי מון זמן להיות אמא ואני מקבלת בכיף את כל מה שקשור לאימהות".
את פועלת בתעשייה שונה מאוד מזו שהתחלת בה את הדרך, תעשייה בה נועה קירל מקבלת תפקיד בפריים טיים, והעולמות השולטים הם הרשתות החברתיות, זו בכלל תחרות? זה מעסיק אותך?
"יש לי ילדה בת 9 שמעריצה את נועה קירל, היא בחורה מוכשרת. לא היא האיום. גם בתיאטרון נכנסים אנשים שהיו חצי שעה בריאליטי אבל זה גם משך הזמן שהם נשארים בתיאטרון. מי שבוחר תיאטרון, צריך לדעת שזה לא עולם נוצץ והעבודה גדושה בתפקידים פחות מתוקשרים ומדוברים ולא כל שנה מועמדים לפרסים, ולא כל תפקיד מקבל חשיפה. מי שמעוניין בפרסום ומסיבות השקה זה לא זה".
זה בכלל מדבר אליך? פרסום וחשיפה?
"פחות. אני לא מרגישה מפורסמת וטוב שכך. כששיחקתי בסדרת הטלוויזיה מיכאלה, חוויתי את זה, זו חוויה פחות טובה. יש משהו בזה שכל אחד יכול לגשת ולדבר איתך שהוא מתיש ומחייב ופחות מתאים לי".
איך הילדים שלך מתמודדים עם אמא בעולם התיאטרון?
"הילדה שלי מאוד גאה כשיש כתבה בעיתון נניח,.היא לוקחת את העיתון לבית הספר, היא גאה. אני מניחה שהילדים פחות אוהבים שאמא הולכת בערב לעבודה, אבל אחותי, שעובדת כאחות בחדר מיון גם נעדרת בערבים. אבל בגדול הילדים אוהבים את זה".
הם רוצים ללכת בדרכך?
"הגדולה ממש לא רוצה להיות שחקנית. הקטן יש מצב".
היית הולכת ללמוד היום תיאטרון?
"וואו. שאלה טובה. נראה לי שכן, אני לא מתחרטת, אני אוהבת את מה שאני עושה".
מה חלמת להיות?
"שחקנית. אבל חשבתי שאני אהיה מורה לספרות. לא העזתי לחלום על לימודי משחק, פחות היה מקובל אז. היום כולם רוצים להיות שחקנים."
