לפני קצת יותר מעשור, התסריטאית דיאבלו קודי והבמאי ג'ייסון רייטמן הציגו את שיתוף הפעולה הראשון ביניהם. מדובר היה ב"ג'ונו", שזכה להצלחה ממסדית, תקשורתית וקופתית, הפך לאחד הסמלים של קולנוע האינדי העכשווי וכמובן גם עורר ציפיות לקראת המשך הציוות של השניים.
למרבה הצער, התקוות לא ממש התממשו. "תקועה" ("Young Adult"), השת"פ השני שלהם, היה יפה אמנם, אבל לא זכה לתהודה כמו קודמו. בין השאר, בעקבות כישלונו באמריקה, גם לא הופץ בארץ. עכשיו מגיע סרטם השלישי, "ואז הגיעה טלי", והוא אמנם כן נהנה מהפצה מסחרית, אצלנו אבל שוב מתגלה כאכזבה.
כמו ב"תקועה", גם כאן את התפקיד הראשי מגלמת שרליז ת'רון, והתסריט נראה כמעין המשכון של "ג'ונו", שכזכור עסק בנערה הנכנסת להיריון ראשון ולא צפוי. פה, הגיבורה היא כבר אם לשניים, אחד מהם ילד עם הפרעת התנהגות שעוד לא אובחנה לחלוטין, ונושאת ברחמה צאצאית שלישית.
ת'רון, כהרגלה, מתגלה כדבר הכי טוב בסרט, ומפיקה במינימום מאמץ מקסימום הזדהות ורגש. הדמות שלה גם מופיעה כאן כמעט בכל רגע וסצינה, אך "ואז הגיעה טלי" ("Tully") לא נקרא בשמה, אלא בשם אומנת הלילה שהיא שוכרת כדי לעזור לה עם התינוקת החדשה. זאת, בעצתו של אחיה, העשיר ממנה בהרבה, שמעמדו הפריבילגי הרגיל אותו לתפנוקים שכאלה. הוא מבחין כיצד אחותו קורסת תחת העול, בעיקר לנוכח העובדה שבן זוגה חסר תועלת, ולמרות מחאותיו של האחרון, מציע לה את הסידור הזה.
עד שטלי מגיעה לביתם של הגיבורים, רייטמן וקודי מספקים את הסחורה. התסריט שנון וקצבי, ובאופן חריג לקולנוע האמריקאי, מיטיב לעסוק בפערי המעמדות בחברה המקומית דרך ההנגדה בין דמות האם, נציגה של מעמד הביניים הקלאסי, ואחיה הנובוריש. היחס להיריון ולידה נטול קישוטים הוליוודיים, ובין השאר ת'רון לא מהססת להראות את עודפי השומן שלאחר הלידה. מעל הכל, עומדת כמובן תצוגת המשחק המצוינת של הכוכבת הנפלאה, הסוחבת בנקל את הדרמה על גבה.
אך אז, כמובטח, מגיעה טלי - וזה יוצר בלגן לא נורמלי. כפי שנכתב כבר יותר מפעם אחת בתקשורת בשפה האנגלית, האומנת כאן מתגלה כמעין תשובת דור ה-Y למרי פופינס. בגילומה של מקנזי דיוויס, הזכורה מ"מראה שחורה" ומ"בלייד ראנר 2049", היא ניצבת כמעין אבטיפוס של דמות ההיפסטרית המוציאה את רוב הצופים מדעתם: נטולת כל קשר למציאות, יורה דיאלוגים שאין סיכוי שמישהו היה אומר אותם בחיים האמיתיים, מלאת מניירות ומושלמת כמו שרק פנטזיה קולנועית יכולה להיות.
בעיה נוספת: תיאור הקשר שמתפתח בין האם לאומנת מפלרטט עם כל מיני כיוונים, אבל לא הולך עד הסוף או אפילו עד האמצע עם אף אחד מהם. רייטמן וקודי מזגזגים כאן בין דרמה בין-דורית, קומדיה שחורה, מלודרמה עם נגיעות אפלות ואפילו רמיזות אירוטיות, והולכים לאיבוד בתוך כל אלה. לכן, מן המערכה השנייה והלאה, הסרט מאבד את העוקץ ואת הפואנטה שלו, ולא מצליח לשמור על עניין, לעורר רגש או אפילו לשעשע.
הפיזור הלא ברור מגיע לשיאו במערכה השלישית, באחת הסיומות התמוהות שנראו לאחרונה בקולנוע. היא לוקחת את "ואז הגיעה טלי" לכיוונים פנטסטיים סטייל "צורת המים" ומבהירה סופית כי הדרמה הקומית הזו משתייכת לקבוצת הסרטים שנהנים מהקדמה מבטיחה אבל אז הולכים לאיבוד אחרי הטוויסט הראשון.
נכון, יש כמה הברקות יפות גם בחלקים הלא מוצלחים. קודי פשוט אינה מסוגלת לכתוב שורת דיאלוג שאין בה איזה שנינה או חץ בלב, למשל כשהגיבורה מתרה באומנת הצעירה "גיל שלושים מגיח מעבר לפינה, כמו משאית זבל בשלוש בבוקר". אך הפנינים הללו רק מגבירות את התסכול, שכן הן מזכירות איזה פוטנציאל לא ממומש היה בסרט.
בסופו של דבר, חוץ מהוכחה נוספת לכישורי המשחק של ת'רון, החותם היחיד שנותר מן הסרט הוא הפסקול המצוין שלו, כרגיל אצל רייטמן וקודי. בין השאר, בשניים מרגעי השיא שלו, הוא כולל קריוקי של קרלי ריי ג'פסן ואז השמעת מחרוזת מלהיטי סינדי לאופר. מבין כל השימושים הקולנועיים הרבים שכבר היו בשיריהן של אלילות הפופ, אלה ללא ספק אחד המוצלחים שבהם.
ואם כבר מדברים על מוזיקה, אולי אפשר להשתמש בה כדי לחזור לנקודת ההתחלה ולסכם את מסלול הקריירה של רייטמן וקודי עד כה. את "תקועה" ניתן היה לפטור בזמנו כסימפטום של תסמונת האלבום השני, אך "ואז הגיעה טלי" מוביל לדיאגנוזה קצת יותר פאטלית: ייתכן ש"ג'ונו", סרטם הראשון, היה לא יותר מהברקה חד פעמית, כך שהצמד המבטיח אינו אלא הרכב של להיט אחד.
