(בסרטון: מתוך הסרט המצרי "יום הדין")
שלל סרטים שערורייתיים פוליטית נבחרו השנה להתחרות בפסטיבל קאן. שניים מהם הוצגו כבר בימים הראשונים שלו, אתמול ושלשום.
הראשון הוא "Rafiki", עבודת הביכורים של התסריטאית-במאית הקנייתית וונארי קאהיו. דרמה זו מציגה סיפור אהבה בין שתי נערות, ובשל כך הוחרמה בידי הממשלה השמרנית במדינה האפריקאית, שאסרה על הקרנותיה בקניה. למהלך הזה, שנועד להשתיק את הסרט, היה כמובן אפקט הפוך, והוא סידר לו יחסי ציבור נאים, עשה כותרות ועורר סביבו עניין בפסטיבל.
צפייה בו הוכיחה כי הוא היה ראוי לתשומת לב גם לולא הסקנדל הפוליטי: אמנם התסריט בוסרי, פשטני וצפוי למדי, אבל קאהיו מביאה אותו אל הבד בצורה יפהפייה. הצבעים, התלבושות, הקומפוזיציות, המוזיקה והוויב הכללי, גורמים לסרט להיראות כמו קליפ ארוך של ג'אנל מונה. לכן, סביר להניח שהוא יהיה אחד מן הלהיטים החמים השנה בסצנת הקולנוע העולמי. לאורך השנים, כמעט ולא ראינו סרטים של נשים אפריקאיות הזוכים לתהודה, ובתעשייה המשוועת לקולות חדשים, "Rafiki" הוא בדיוק מה שמחפשים.
מה שכן, יש לציין כי הסרט סטרילי למדי. הוא מתאר את סיפור האהבה בצורה מאופקת ומרומזת המתאימה את עצמה למגבלות הצנזורה, מה שמאיר את הצעד של הממשלה הקנייתית באור מגוחך עוד יותר, ומעניק לדרמה הזו תדמית פרובוקטיבית יותר ממה שהיא באמת.
לכל הפחות, למרות הצרות שממשלתה עשתה לה, הקולנוענית הקנייתית יכולה היתה לפקוד את הריביירה. לעומת זאת, קיריל סרברניקוב הרוסי נתון במעצר בית, לכאורה בשל עבירות שאינן קשורות ליצירתו האמנותית, אך לדבריו ולטענתם של תומכיו - מדובר ברדיפה פוליטית מצד משטרו של פוטין.
המנהל האמנותי של הפסטיבל, תיירי פרמו, אמר לתקשורת כי משרד החוץ הצרפתי ניסה לפעול כדי להעניק חופשה קצרה לסרברניקוב, אך ממשלו של פוטין השיב בתגובה - "בית המשפט גזר עליו מעצר בית, והרשות המשפטית ברוסיה עצמאית ולא ניתן להתערב בהחלטותיה". נו, מי אמר שאין בקאן הפוגות קומיות?
אז סרברניקוב נותר ברוסיה. הפרמיירה העולמית של סרטו החדש, "Leto" ("קיץ") התקיימה בלעדיו, והוא לא יכול היה לשמוע את ההתלהבות בה התקבלה הדרמה הזו, העוסקת בסיפורה של להקת הפולחן קינו, ובעיקר בסיפורו של מנהיגה, האליל האגדי ויקטור צוי.
את הסרט, המצולם בשחור לבן, אפשר להגדיר כתשובה של לנינגרד ל"קונטרול" הבריטי על ג'וי דיוויז'ן ואיאן קרטיס, ומתקיים בו ערבוב קשה לנשוא מבחינה רגשית בין יופי ומלנכוליה. הסגנון המשוחרר והיצירתי של סרברניקוב, השילוב בין המוזיקה לדימויים והעוצמה של צוות השחקנים והשחקניות שלו מובילים לכמה רגעי שיא קולנועיים מהממים ממש. מצד אחר, הדרמה הזו כל כך פאנקיסטית, שהיא לא טורחת להתכבד ולו במראית עין של תסריט מגובש, כך שיש בה גם הרבה רגעים מתים ותמוהים.
למרות ההסתייגות, מדובר בצפיית חובה למעריצי הלהקה, למי שמתעניין בתרבות סובייטית או לחובבי ביוגרפיות מוזיקליות. כמו "Rafiki", גם "Leto" לא יזכה בארץ להפצה מסחרית, ואפשר לקוות כי שניהם יוצגו בקרוב באחד הפסטיבלים המקומיים. כל אחד מהם ממצה את המיטב מן המסך הגדול, ומהווה תזכורת למה עדיף לראות סרטים בפורמט הזה. יחי הקולנוע!
"Border" הוא סרט נוסף שערך את בכורתו העולמית בפסטיבל ביומיים האחרונים, ואין ספק כי עוד נשמע עליו רבות בשנה הקרובה, אם כי הפעם אין איזשהו סקנדל פוליטי שנקשר בו. מדובר בהפקה סקנדינבית של עלי עבאסי, קולנוען דני-איראני, המתבסס על ספר של ג'ון אייויד לינדקוויסט, שכתביו כבר היו השראה לקלאסיקת הערפדים המודרנית "Let The Right One In".
הפעם, אין עסקינן בערפדים אלא במשהו אחר. לא נגלה מה, כי כל מילה מיותרת עלולה להרוס את חווית הצפייה בסרט הזה, שמשתמש במפגש בין שתי דמויות אאוטסיידריות כדי להציג סיפור מפתיע, מקורי ומופרע על אמת. יש בו את אחת מסצינות הסקס הביזאריות שנראו על המסך הגדול לאחרונה, אם לא אי פעם, וגם קטעים של אכילת תולעים וכיוצא בכך, אבל בצד זאת הוא מצליח לשלב לא מעט אנושיות ואפילו רומנטיות.
נוסף לכך, "Border" מצטיין גם בעבודת האיפור והאפקטים ובשימוש בנופים הסקנדינביים, ובסך הכל מדובר בהישג קולנועי מרשים שנקווה גם כן לראות בהקדם באחד הפסטיבלים המקומיים.
עד כמה שהסרט שוודי-דני הזה מפלצתי, הוא שה תמים לעומת "Donbass" של האוקריאני סרגיי לוזניצה, אלגוריה אנטי-מלחמתית חסרת פשרות בה כל סצינה אחת יותר מסויטת ואכזרית מזו שקדמה לה. מדובר במבחן סיבולת, שאפילו מיטיבי הלכת המנוסים מבין באי הפסטיבל התקשו לשרוד אותו. מי שצלח וצפה עד תום במשל האבסורדי הזה, איבד עוד קצת מן האמון שלו במין האנושי ובתקווה לשלום עולמי.
מילה טובה נאמר גם ל"Wildlife", סרטו הראשון כבמאי של השחקן פול דאנו, שפתח את מסגרת הצד "שבוע המבקרים". עם תסריט שנראה כמו שילוב בין "מד מן" ו"מאדאם בובארי", סגנון ויזואלי שמזכיר ציורים של אדוארד הופר ותצוגת משחק פנומנלית של קארי מליגן בתפקיד הראשי, אין ספק כי זו תהיה מדרמות האינדי האמריקאיות המדוברות של השנה.
והיו, כמובן, גם סרטים פחות מוצלחים. הבולט בהם היה "יום הדין", עבודת הביכורים היחידה שנבחרה לתחרות הרשמית בפסטיבל, המציגה סיפור סנכריני על מצורע קופטי היוצא למסע בעקבות משפחתו לאורכה ולרוחבה של מצרים, כשבצדו חמורו הנאמן ושולייתו היתומה. מדובר בפורנוגרפיה סנטימנטלית, המנצלת את סבלו של העולם השלישי לצורך בידור הצופים במערב.
תמיד כיף להיחשף על מסך גדול לתוצרים מצריים, משהו שמן הסתם קשה לעשות בישראל, אבל הפעם מדובר בסרט זניח למדי, ובטח שאין לו מקום בתחרות הרשמית.
דברים דומים אפשר לומר על "Sorry Angel" של כריסטוף הונורה, המורכב בעיקר מקטעים אינסופיים של דמויות צרפתיות העושות אמבט ומדברות. מסוג הסרטים שאתה מרגיש בנוח לנטוש אותם באמצע כדי לצאת ולחפש בריביירה פאב המקרין את חצי גמר האירוויזיון, כדי שתוכל לנצל את זמנך בצורה טובה יותר.
