(בסרטון: מיקי גבריאלוב מבצע את שירו "טלי טלי טלי" שכתב רוני סומק. צילום: מיקי אדרי)
"בוקר טוי", אומר בחיוך מיקי גבריאלוב, כמחווה לזוכת האירוויזיון הטריה נטע ברזילי, מיד בפתיחת הופעתו במועדון שבלול ג'אז בתל אביב. אני נפגש איתו שם במסיבת עיתונאים שנערכה לקראת המופע שלו בפסטיבל מדיטרנה. יכולת להמשיך את המחווה ולהקדיש לנטע המקרקרת את הלהיט הענק שהלחנת לאריק איינשטיין, "עוף גוזל", אני אומר בתום המופע לגבריאלוב (ובוא לא נהיה קטנוניים באשר להבדלים בין גוזל לאפרוח). הוא צוחק. "אני אקדיש לה בשמחה את 'עוף גוזל', למרות שהיא כבר חתכה את השמיים ולא צריכה את התמיכה שלי. היא רצתה להיות ציפור, והיא הצליחה", אומר גבריאלוב. "היא שרה יפה מאוד, היא סבבה לגמרי. אני מאמין שהיא תעשה קריירה כמו שצריך. היא צריכה שירים טובים. אם לא יהיו לה שירים טובים היא לא תצליח".
גבריאלוב חוזר בימים אלה לתקופה שהיה גוזל וטרם עף, הרבה שנים לפני שהפך לאחד המוזיאים והיוצרים החשובים והאהובים בישראל. זאת במסגרת המופע "כשחלמתי על הבית", שיתקיים במיוחד לפסטיבל מדיטרנה, ב-12 ביוני, במשכן לאמנויות הבמה באשדוד. גבריאלוב יארח במופע הנוסטלגי את ספיר סבן, את בתו, שירה גבריאלוב, ואת ברי סחרוף ("ידעת שהמשפחה של ברי מהצד של האמא נולדה באיזמיר והם קרובי משפחה של הסבא והסבתא שלי מאיזמיר", אומר גבריאלוב). המופע ילווה על ידי 10 נגנים, שחלקם השתתפו במופע המקורי לפני חצי יובל שנים. גבריאלוב הוא בן להורים שעלו לארץ מטורקיה. אמו, שמוצאה ממשפחה ספרדית דוברי לאדינו, נולדה באיזמיר, ואביו, בן למשפחה נאש-דידנית דוברי ארמית, נולד בארמניה וגדל באיסטנבול. מהמעיין הזה שאב בילדותו ארבע שפות מארבע תרבויות שונות: לאדינו, טורקית, ארמית ועברית. במהלך הקריירה היפה שלו, יצר והקליט שירים הקשורים לשורשים אלו, ובהשפעות תכניות הרדיו להן האזינו בביתו, בהן רדיו קפריסין, רדיו רמאללה ורדיו לאדינו בתחנת קול ישראל. במופע חוזר מיקי גבריאלוב לזיכרונות ילדותו.
"'כשחלמתי על הבית', הכותרת של המופע והתקליט שהיה בזמנו, זה לגמרי החלומות והמחשבות שהיו לי על הבית שלי. הדחקתי אותם הרבה זמן, עד שהם פרצו החוצה באיזשהו שלב", אומר לנו גבריאלוב. "אלו זיכרונות, ריחות ומקומות שגדלתי בהם, בעיקר בשכונת שפירא, לפחות עד גיל 19 וחצי. הבית, ההורים, משפחה מרובת ילדים, ההוויי שהיה לנו. השפה, לאדינו וטורקית. אלה דברים שהתרחקתי מהם מאוד. 'כשחלמתי על הבית' מחזיר אותי לשם. וזה לא דבר פשוט. נולדתי ב-1949 לתוך צנע, בתקופת בן גוריון, המדינה רק קמה. כולם רצו להיות יותר ישראלים מישראלים, עם כובע טמבל, מכנסיים קצרים, חאקי וכל זה. אתה הולך לתנועת נוער, הולך לצופים, נוטע עצים בט"ו בשבט, עושה כל מה שעושים כדי להיות ישראלי. אז כל התרבות של הלאדינו והטורקי, כל הגלות הזאת, נדחקה החוצה. לא רצו להציג אותה בכלל. לא רצו לדבר עליה.
אני כילד רציתי להיות כמו כולם, כמו כל החברים בית ספר. אז אתה מדחיק את הדברים האלה, ופתאום אחרי הרבה מאוד שנים אני חושף את זה. מדובר במצב נפשי מאוד מסוים. כשאתה נובר בזה עם השירים, זה מחזיר אותך למקורות שלך. אני חס וחלילה לא מתבייש במשהו בישראליות שלי, בכלל לא, להפך. אבל כישראלי שמצליח לחזור לשורשים של ההורים שלו, ודרך זה לבטא מוזיקה ותרבות אז אנשים אוהבים את השירים האלה, אתה אומר, מה קורה פה בדיוק? ישראליות או לא ישראליות, השירים האלה הם חלק מהתרבות שלנו גם. אי אפשר להתכחש, להדיר או להסתיר את זה. כל אחד מביא את מה שיש לו, והופך את זה בסופו של דבר לישראלי. אני לא אוהב את ההגדרות 'זה אשכנזי' ו'זה מזרחי'. הכל נהיה ישראלי".
המוזיקה המזרחית השורשית רחוקה מהפופ הים תיכוני היום. מה דעתך עליו?
"הפופ הים תיכוני הוא הצד המסחרי והעסקי של המוזיקה. זה לא תרבות. זה רוצה להיות תרבות. אני חושב שאנשים בארץ יודעים מה זה תרבות. וכשהם מסתכלים על תרבות באמת, הם יודעים לנתח מה בשבילם מייצג תרבות ומה זה סתם משהו מסחרי. בסופו של עניין, בטקס המשואות בשנת ה-70 למדינה, כששרת התרבות רוצה לבחור משהו שיש בו תרבות וערך ולא משהו שיש לו מסחריות, אז היא נותנת לשרית חדד לשיר את 'משירי ארץ אהבתי', כחלק מפסיפס התרבות שיש לנו כאן, כמו גם השיר 'אמא אדמה' (שהלחין גבריאלוב, כתב יענקל'ה רוטבליט ושר איינשטיין - ש.ב.)".
בעוד 100 שנה במדינת ישראל, את מי יזכרו יותר, או בכלל, במוזיקה הישראלית - את שיריו של אריק איינשטיין או את שיריו של אייל גולן?
"בטח יהיו רובוטים והולוגרמות שישירו על הבמה. אני יכול להגיד לך משהו מהניסיון שלי. בשנת 1971 יצא לאור השיר 'אני ואתה נשנה את העולם' (שגבריאלוב הלחין ואיינשטיין שר - ש.ב). 47 שנים אחרי הוא נבחר לשיר ה-70 של מדינת ישראל. אז אני משער שהוא יצליח לשרוד עוד לפחות 30-40 שנה, אולי גם יותר, כי הדור הצעיר עכשיו אימץ את זה, למשל בגנים ובבתי ספר. הוא עבר מההורים לילדים, ומהילדים האלה שיגדלו הוא בטח יעבור לילדים שלהם. השיר הזה ועוד הרבה דברים דומים לזה של אריק איינשטיין יישארו בתרבות ובפנתאון של המוזיקה. לגבי אייל גולן, אני לא יודע, אין לי מושג. זאת אומרת, הוא זמר טוב, יש לו שירים יפים, אבל אני לא יודע אם השירים שהוא שר יהפכו להיות מה שנקרא מייצגי התרבות הישראלית. זה אני לא יודע. אני מקווה שהתרבות תהיה פה עדיפה על המסחריות".
לו היה איתנו היום שותפך לשעבר, אריק איינשטיין המנוח, מה הוא היה אומר על המיסחור שנעשה ליצירתו ובדמותו לאחר מותו - לרבות העלאה מהאוב של סרטון פרסומת בהשתתפותו, מחזמר מסחרי בקאמרי או מופע לזכרו בו הייתה מעורבת חברת סלולר, שנתן תחושה שהמופע הוא פרסומת ענקית עבורה.
"מה אריק היה אומר על זה? הוא בטח היה אומר 'עזוב אותי, תן לי לראות ספורט' או משהו כזה. אריק לא היה בראש הזה. הוא אהב ליצור כמה שהוא יצר ולשיר וזהו. אני חושב שדברים נובעים מאהבה לשירים שלו, אבל יש לפעמים טעם לפגם בזה. חלק מהדברים מיסחרו יותר. אבל לגבי שיחזור הפרסומת, נזכיר שאריק עשה את הפרסומת לפני הרבה שנים כשהוא היה בחיים, אז אי אפשר להגיד 'מה אריק היה אומר', אם היה לו מה להגיד הוא היה צריך להגיד אותו כבר אז".
בהופעתך תארח את ספיר סבן. האם אתה מוצא קוויי דימיון בינה לבין מוג'דה, מי שעבדה איתך כשהיתה ילדת פלא?
"בגלל הטורקיות. אני חושב שיש לה אבא טורקי או סבא טורקי או שניהם. והיא אוהבת את הז'אנר הזה. ספיר יותר גדולה מהגיל שבו היתה מוג'דה. את מוג'דה הכרתי כשהיא היתה בת 9, צירפתי אותה לשיר את 'גברת מגונדרת', והיא עשתה את זה יפה מאוד. הייתה לה קריירה גדולה מאוד אחרי השיר".
ולאן באמת נעלמה מוג'דה?
גבריאלוב שר: "'הופ, הופ, הסתובבתי והיא נעלמה'... היא חיה בגרמניה, נשואה וכבר לא ילדה קטנה. היא מופיעה שם הרבה, שרה בטורקית ודי מצליחה שם".
גם אתה כבר לא ילד, בשנה הבאה תהיה בן 70. האם זו סיבה לחגיגה בשבילך, או שכמו במקרה יומולדת 70 למדינה שחגגנו לא מזמן - הגיל העגול זה מלווה באקורדים צורמים?
"אני לא אוהב את מה שקורה עם המדינה. אני חושב שהדברים היו יכולים להיעשות יותר טוב וגם יותר נכון לעתיד המדינה. אני לא אוהב את הקיטוב המאוד רציני בעם. יש פה אלימות גדולה מאוד. יש פה לחץ מאוד גדול של אנשים. וזה לא מוביל לדבר טוב. היום, למשל, יש לך מצד אחד את נטע ברזילי, מצד שני יש לך את השגרירות בירושלים, ומצד שלישי יש לך את הפלסטינים על הגדר. אז בדרום מביאים טנקים וחיילים על חושות של חול, מכוונים נשק על פלסטינים שרוצים לחיות. מצד שני, שמחים כולם בכיכר רבין עם נטע ברזילי, ושמחים כולם בירושלים עם הצוות של טראמפ. נשמע לי קצת מטורף, לא? מטורף לגמרי.
אנחנו מאבדים קצת את הקשר למציאות, לחיים עצמם, לאנושיות. הייתה צריכה לקום פה איזו מפלגה שיקראו לה 'המפלגה ההומנית'. אתה יודע, שתהיה קצת שפיות. כל אחד שהוא לא הולך בדרך הנכונה נהיה פתאום שמאלני, שמאלני זה פתאום לא טוב, מה הקטע? למה? לאן אנחנו הולכים עם הסיפור הזה? מה, כאילו, רוצים שיהיה פה חצי עם כזה וזהו, ורוצים החצי השני שלא הולך עם החצי הראשון, שיילך פייפן? יסתמו לו את הפה? מה יגידו לו? לאן אנחנו הולכים? זה מה שמפריע לי".
במה אתה גאה במיוחד בחייך?
"אני שמח שאני מתעסק במוזיקה. מאוד שמח. בלי זה לא הייתי רואה את מה שראיתי בעולם, לא הייתי לומד את מה שלמדתי, לא הייתי יודע את מה שידעתי ומה שאני יודע עכשיו. זה הכל בא לי דרך המוזיקה. ואני שמח שהתעקשתי מול אבא שלי בזמנו, שאמר לי 'לך תלמד מקצוע', ואמרתי לו כן, אני אלמד מקצוע אבל אני רוצה לעשות מוזיקה. וזהו, נשארתי עם המוזיקה ואני שמח שאני עושה את זה. ואני מקווה שאני אמשיך לעשות את זה עוד הרבה זמן. ואולי בגלגול הבא אני אשכב בנחת!"