בלי מירי רגב, שהחליטה השנה לוותר על נוכחותה בריביירה, הביתן הישראלי התקשה לתפוס כותרות בפסטיבל קאן. את מקומו תפס מקבילו הפלסטיני, שפועל כאן לראשונה, ואתמול עשה כותרות בגלל שני אירועים: הצגת שלל פרויקטים קולנועיים תוצרת פלסטין המחפשים מימון בתקווה להשלים את צילומיהם בשנים הקרובות; ודקת דומיה לזכר עשרות ההרוגים בעזה בימים האחרונים.
לזכרם, עמדו לא רק אנשי הקולנוע הפלסטינים הנמצאים בקאן אלא גם השחקן הפורטו-ריקני בניסיו דל טורו, המשמש כאן ראש חבר השופטים של "מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית בפסטיבל. יחד איתו עמדה גם הכוכבת הצרפתייה וירג'ני לדוין, היושבת בצדו בוועדת השיפוט, וגם מוחמד בכרי הגיע להביע סולידריות עם הנפגעים הפלסטינים. "משוגע להיות פה, להציג סרטים ולדבר על תוכניות לעתיד, בשעה שילדינו ומשפחותינו נטבחים" סיכם הקולנוען הפלסטיני מאי אודה בריאיון לתקשורת הבינלאומית.
המחאה המשיכה גם בשטיח האדום לפרמיירה העולמית של "האן סולו", שיעלה בשבוע הבא בישראל והביקורת הנרחבת עליו תחכה למועד זה. השחקנית הלבנונית מנאל איסה צעדה עליו עם השלט "להפסיק את המתקפה בעזה!", שכמובן כיכב בעדשתם של הצלמים הרבים.
איסה הגיעה לפסטיבל עם הסרט הסורי הבינוני למדי "הבד האהוב עליי", שקיבל בצדק ביקורות פושרות. את הריאיון שיחצניה הצרפתיים קבעו לה עמי היא ביטלה מיד למשמע מדינת המוצא שלי, ובכלל זה לא היה פסטיבל מוצלח בכל הקשור לבידודה הבינלאומי של ישראל: מפיצים של סרטים רבים מן העולם המוסלמי הודיעו כי לא יאפשרו כל סוג של הקרנה שלהם בארץ, וקולנוענים מן המדינות הללו סירבו לשוחח עם התקשורת הישראלית.
יחד עם המחאה הפלסטינית, את הכותרות בקאן תפס כרגיל הפרובוקטור הרשמי שלו, לארס פון טרייר. שבע שנים לאחר שהוכרז כאישיות לא רצויה בריביירה בשל התבדחויותיו בנושא היטלר, נאציזם והפתרון הסופי, הוא חזר השבוע לפסטיבל, אם כי בדלת האחורית: סרטו החדש, "The House That Jack Built" הוקרן כאן מחוץ לתחרות הרשמית, אולי כדי לשלול ממנו את האפשרות לקיים מסיבת עיתונאים ולהשתטות בה.
גם בלי מסיבה שכזו, הסרט הספיק לחולל סקנדל לאור הדיווחים בתקשורת הבינלאומית על כך שמאות יצאו מהקרנת הבכורה שלו. כרגיל בימינו, היה משהו מעט מנופח ואפילו קצת פייק-ניוזי בכותרות הללו: לא רק בגלל המספרים המוגזמים אלא גם כי הרי לא פעם אנו חוזים בצופים רבים שנוטשים את האולם בפרמיירה, לפעמים סתם כי משעמם להם או שהם עייפים ו/או רעבים.
עם זאת, אין ספק שיהיה זה מדויק להגדיר את הסרט כמעורר קבס. אזהרת ספוילר (וטריגר): הוא מציג את סיפורו של רוצח סדרתי נמרץ, סדיסטי וחובב ניים-דרופינג אינטלקטואלי בכיכובו של מאט דילון, וכולל בין השאר סצינות בהן קוצצים רגלי אפרוח, חותכים שדי אשה והופכים אותם לארנק, מתכננים כיצד לרצוח כתריסר גברים בקליע אחד וכיוצא בכך. מי שצלח סרטי אימה כמו "סרט סרבי" ו"הנדל האנושי" אולי כבר מורגל במראות מהסוג שיש כאן, אבל יחסית לעולם הפסטיבלים וקולנוע האיכות האירופאי, התוצר החדש של פון טרייר בהחלט חריג.
אם לחזור לנקודת ההתחלה, סרט הקאמבק של פון טרייר משלים את המעגל שהתחיל עם סילוקו מקאן, שכן זו יצירה נאצית להפליא: היא מביאה לידי ביטוי את רעיון האדם העליון ואת עיקרי הפילוסופיה הניטשיאנית שהיו השראה גם לנאציזם, וכן את התפיסה שאפשר לראות בהרג המוני, הפתרון הסופי למשל, אמנות נעלה.
זה כבר קצת נשכח, אבל ההצהרות של פון טרייר בזמנו לא צצו סתם כך, אלא בתגובה לשאלה על היותו מושפע מן האמנות שהיתה השראה גם לנאציזם. ב-"The House That Jack Built", שאמור היה להיות סרט הכפרה שלו, הבמאי עושה בדיוק את ההפך, ורק מאשר בגאווה מאיפה הוא יונק ולאן נושא את עיניו.
הסרט מתהדר כמובן בסצינת סיום קשה לעיכול, מה שהפך לסימן ההיכר של הפסטיבל. בלי לשייך את הסיומות לסרטים מסוימים, כדי לא לעשות ספוילרים ישירים מדי, נאמר רק כי ראינו כאן סצינות סיום בהן צעיר מסרס את עצמו במספריים, פועל מפוטר מצית את עצמו וכיוצא בכך.
מול כל הזוועות הללו, עמד "Shoplifters" מלא החמלה ואהבת האדם של הירוקאזו קורה-אדה, הבמאי היפני הפופולרי בישראל בשנים האחרונות, שכמעט כל אחד מסרטיו האחרונים הופץ כאן - למשל, "סיפור משפחתי", "אחותי הקטנה" ו"אחרי הסערה".
כהרגלו, גם בסרטו החדש עוסק היוצר היפני בשאלה מה הופך משפחה לכזו - קשרי דם, או משהו עמוק יותר? כמיטב המסורת, הוא עושה זאת בצורה רגישה, חכמה ויפה להפליא, וכאן סצנת הסיום לא גורמת לך לכסות את העיניים ולהקיא לתוך הפופקורן, אלא לרצות לחבק את המסך, או את מי שיושב לידך. לאור כל זה, לא נופתע אם "Shoplifters" יזכה באחד הפרסים המרכזיים בפסטיבל, ומשמח גם לבשר כי הוא נרכש להפצה בארץ ויוקרן כאן במהלך השנה הקרובה.
