האם מותר לנו להתייחס בבדיחות הדעת למחלות כמו אלצהיימר או שבץ מוחי? על אף שהתשובה הכמעט אוטומטית היא "לא", מהשאלה הזאת עולה מחשבה ברמה כמעט פילוסופית. אחרי הכול, שיטיון היא מחלה איומה שגורמת סבל לחולים בה ולמקיפים אותם. מצד שני, יש בה המון אלמנטים סלפסטיקיים והומור קקי-פיפי שנותנים בשר לסרטים אינפנטיליים במיוחד.
רגע לפני שאתם שולפים את ציפורניכם המושחזות כלפי הטיעון הזה, זכרו שחלק מהאנשים שראו את הוריהם לוקים במחלה בחרו לספר על ההתמודדות שלהם על דרך ההומור ולעטוף את העצב בחיוכים. מיכל זמיר עשתה זאת השנה בספר "חמש ארוחות ביום", שמעמיד במרכז, באופן מחוצף, סרקסטי ואמיץ, את קרוביהם של החולים במחלות השיטיון לסוגיהן ולא את החולים עצמם. ב-2015 היה זה ינץ לוי עם הרומן האוטוביוגרפי הנהדר "תוחלת החיים של האהבה", שבתוך סיפור הגסיסה המתמשך של אחיו תיאר בעטיפה צינית את מחלת האב. עשור שלם לפני ינץ כתב אחיו רשף לוי את "החולה ההודי", שעלה ב-2005 בתיאטרון בית לסין, ב-2013 בהבימה וכעת מוצג בשלישית, הפעם בתיאטרון הספרייה בבימויו של דניאל אפרת.
שגב חסדאי בן ה-21 (עודאל חיון) מאתר בחומוסיה את אבשלום, אחיו למחצה שאותו לא ראה מעולם (עידן סמדג'ה) ומספר לו שאביהם אליהו (אלי דנקר) חלה במחלה קשה. אבשלום, שניתק מגע עם אביו מעט לאחר להולדתו של שגב, מסרב תחילה, אך מגיע לביקור טעון, בו הוא פוגש לא רק את האב שאינו זוכר אותו כלל, אלא גם את רעייתו דליה (מיכל אטלס), שגם לה הוא נוטר בשל אירועי העבר.
למחזות קטנים יש כוח, במיוחד כשהם מועלים באולמות קטנים. מאחר שלא צפיתי בשתי הגרסאות הקודמות של המחזה אין לי קרקע להשוואה, אך תיאטרון הספרייה בהחלט ייצר את האינטימיות הראויה. הבמה הקטנה, שעוצבה על ידי שמעון קסטיאל כדירה מיושנת בסגנון אייטיז מדכא, משמשת תפאורה מושלמת ומגובה בעריכה המוזיקלית של רמי אוסרווסר, ששילב באופן מדויק שירים של הביטלס בין התמונות (בחירה שונה מההצגה המקורית, שלוותה בפסקול משירי חווה אלברשטיין).
הצחוק המהול בעצב משאיר את הצופים דרוכים בכל רגע נתון ומייצר הנאה וחומר למחשבה. באולם כל כך קטן הרגש זולג לכל מקום, ומי שנותן לו לזלוג באופן מושלם הם ארבעת השחקנים. ניכר היה כי חיון, סמדג'ה, דנקר ואטלס מזדהים עם הדמויות שייצגו. דנקר הנהדר, שחזר לבמה של בית צבי היישר מהוליווד, פשוט זורח. הוא מקסים במיוחד בתמונת פלאשבק, היחידה במחזה שבה הוא מופיע כאדם צלול, שם הוא מגלה עליונות בסצנות כוחניות מלאות בתוכחה רגשית ובאלימות פיזית.
השאלה שהצליח רשף לוי להעלות במיומנות רבה במחזה היא מיהו בעצם הקורבן פה. הנה לכם ארבע דמויות, כל אחת מהן סוחבת היסטוריה של עלבונות, לכל אחת שאיפות משלה וחטאים משלה - ובכל זאת אתה מוצא את עצמך במשך קרוב לשעתיים בלי רצון לשפוט איש מהם, מבין שהנסיבות מורכבות ושכל אחד אומלל לא פחות משהוא אשם.
הדמויות במשפחת לוי אכן היו מורכבות, ואם יש ביקורת על העלאת הגרסה הנוכחית של "החולה ההודי", הרי שהיא נובעת מכך שהלימון הזה נסחט כבר עד תום. אם בתחילת שנות ה-2000 לא ידענו דבר על ההיסטוריה של משפחת לוי ו"החולה ההודי" שימש חשיפה אוטוביוגרפית ראשונה, הרי שמאז עברנו גם את "איים אבודים", גרסה שנייה ל"החולה ההודי" ואת "תוחלת החיים של האהבה". כשהסיפור כבר כל כך מוכר וממוחזר, הוא מתחיל להגיע לגבול המיצוי.
אלא שיש משהו בסחטנות הרגשית של רשף לוי שגורם לזה לעבוד שוב ושוב. אני חייב להודות שגם אם איני מת על חומר הסטנדאפ שלו, היכולת שלו לייצר דרמות מצבים, עילאית. לוי מספק הוכחה לכך שגם כשהחיים שלך כותבים את עצמם, אתה עדיין צריך לדעת כיצד להציג אותם על הבמה. הדיאלוגים מלאי אותנטיות, נטולי יומרנות ובעיקר אמינים, תכונות שקשה למצוא אצל מחזאים רבים. לפיכך, "החולה ההודי" בגרסתו הנוכחית הוא עדיין מחזה טוב וצנוע, שמתאים כמו כפפה ליד לבימוי, למשחק ולתפאורה של תיאטרון הספרייה.
