פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עידו ועמליה רוזנבלום מצליחים לספר סיפור עדין ואישי על אבא שלהם

      בסרטם "סוכני הזיכרון" (HOT8), משתמשים האחים רוזנבלום בעבודתו של אביהם אדם ברוך ובקולגות שלו בעיקר כדי להאיר את דמותו, ולא להיפך. מי שהיה, לא מה שהיה. עוצמתו של הסרט בעדינות, באופן המפויס והנעים שבו ילדיו מובילים את הדיון, מבלי להתעמת בדרמטיות עם אביהם

      סוכני הזיכרון אדם ברוך עידו ועמליה רוזנבלום (יח"צ , באדיבות ערוץ 8 - HOT)
      אדם ברוך (צילום: באדיבות ערוץ 8 - HOT)

      על רקע כתוביות הסיום של "סוכני הזיכרון" (HOT8), הסרט התיעודי על העיתונאי אדם ברוך, נשמע קולו של יובל בנאי שר את שירו הידוע של דוד אבידן "טיוטה להספד". המילים העומדות בבסיס השיר, "מי שהיה, לא מה שהיה", הן המפתח להבנתו של הסרט כולו. הן מסמנות את כוונת יוצרי הסרט - ילדיו של המנוח המוכרים בזכות עצמם, עמליה ועידו רוזנבלום - להימנע מהתמקדות יתר בהישגיו ומעשיו של האיש, והם רבים, לטובת הרהור על "אדם ברוך שמתחת לכובע", כפי שמנסחת זאת אחת המרואיינות בסרט.

      אך מי היה באמת אדם ברוך? זאת שאלה מאוד קשה, בעיקר כי האיש עצמו, פורה ודעתן ככל שהיה, סירב להיכנס למסגרות ולספק תשובות מוחצות. "אני חידה מאוד קטנה בעיני עצמי", הוא אומר באחד מקטעי הארכיון המוצגים בסרט, אך בעבור רבים הוא נותר חידה גדולה למדי: מבקר אמנות משפיע, שערך עיתונים שהצהוב חגג בהם; אייקון של ברנז'ה חילונית ותל אביבית, שהתעמק בספרות הלכתית ושאב ממנה לתוך טוריו העיתונאיים. תערובת של נמוך וגבוה, הומור ומרירות, קודש וחול. מי האיש שבתוך כל זה?

      אדם ברוך, כך אנחנו למדים, עסק באופן אובבסיבי במורשת ובזיכרון, וכאב ממש את השכחה שאפפה יוצרים שהעריך. מכאן גם שמו של הסרט, "סוכני הזיכרון". אך זהו איננו בדיוק סרט ביוגרפי במובן המקובל של המילה, ואף שהוא נוגע בנקודות הציון העיקריות בעבודתו של ברוך, הוא אינו מציג נראטיב סדיר על חייו, ציר זמן ושנים או דן בהישגים עיקריים. מי שמחפש מורה נבוכים להיכרות עם מפעלו של אדם ברוך, לא ימצא אותו כאן. הפרויקט הזה הוא הפוך: האחים רוזנבלום משתמשים בעבודתו של אביהם ובקולגות שלו בעיקר כדי להאיר את דמותו, ולא להיפך. מי שהיה, לא מה שהיה. החלקים החזקים בסרט אינם אלו שעוסקים בקשר שלו עם עורך ידיעות אחרונות לשעבר דב יודקובסקי, אלא הרגעים אשר בהם אשתו הראשונה מדברת על הימים הבודדים בהם היה מאושר, או מפיקת ספריו שהשתכנעה מסיפורו הבדיוני והמופרך כיצד חיסל מחבל במהלך סקי עבוד המוסד. שתי האנקדוטות הללו חוזרות לנושא הגילוי והכיסוי, מה הראה האיש כלפי חוץ, ומה התיר לאנשים סביבו לראות.

      סוכני הזיכרון אדם ברוך עידו ועמליה רוזנבלום (יח"צ , באדיבות ערוץ 8 - HOT)
      היוצרים, עידו ועמליה רוזנבלום (צילום: באדיבות ערוץ 8 - HOT)

      החמקמקות הזאת מתבטאת גם בדימויים שעומדים במרכז הסרט. לעתים בסרטים תיעודיים מהסוג המשפחתי מוסרטת עלייה לקבר עם קלוז אפ על המצבה. "סוכני הזיכרון" מחליפה את הסצנה הזאת בהצבת השלט "רח' אדם ברוך". במקביל, חלק מהראיונות מתקיימים בגלריה שמלאה במזכרות מחייו של איש: מגזינים שערך, ספרים, דיוקנאות ותמונות. וכך נשאלת השאלה היכן זוכרים ויזכרו את אדם ברוך - בגלריה הסגורה בין ומילותיו וחפציו הממשיים, שאינם אלא תזכורות מן העבר; או במרחב הציבורי הפתוח, בזיכרון הקולקטיבי בין אנשים חיים, אך גם במרחב היומיומי, המוכרח להמשיך בחייו מבלי להביט לאחור?

      וכך, ככלות הכל, "סוכני הזיכרון" הוא סרט הרבה יותר אישי מן היומרה שלו. עוצמתו בעדינות, באופן המפויס והנעים שבו ילדיו מובילים את הדיון, מבלי להתעמת בדרמטיות עם אביהם או עם עולם העיתונות. בזכות התכונה הזאת, הסרט נמנע משיפוטיות יתר או, חשוב יותר, מאידיאליזציה ונוסטלגיה לתקופה שעל כל מעלותיה הייתה גם רבת בעיות. הדיון הזה וההכרעות בו שייכות לסרט אחר. יחד עם זאת, בימים שבהם מצב העיתונות מבחינה כלכלית, איכותית ואתית, נדמה רופף מאי פעם, יש הרבה דברים שעיתונאים יכולים לשאוב מן המורשת של אדם ברוך: יצירתיות, ביקורתיות, סירוב להתרפס בפני בעלי הכוח והממון, רוחב אופקים שמוכן להנות מן הפופולרי ולהתעקש על הנשגב, ושאיפה נצחית להציע ערך מוסף לקוראים. לו יותר עיתונאים יגשימו את הערכים האלה, זכרו של אדם ברוך לא יישכח.

      סוכני הזיכרון אדם ברוך עידו ועמליה רוזנבלום (יח"צ , באדיבות ערוץ 8 - HOT)
      אדם ברוך (צילום: באדיבות ערוץ 8 - HOT)
      סוכני הזיכרון אדם ברוך עידו ועמליה רוזנבלום (יח"צ , באדיבות ערוץ 8 - HOT)
      אדם ברוך (צילום: באדיבות ערוץ 8 - HOT)