פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זיכרון גמיש: כשרביב דרוקר תפס את שמעון פרס בשקרים ובשחיתות

      בפרק הסיום של "הקברניטים" (ערוץ עשר) המצוינת נחשפנו לפעולותיו של שמעון פרס כראש ממשלה בזמן כהונתו, והמסגור הזה מעט עשה לו עוול. רביב דרוקר גילה עוד כי פרס אף נהג לשכתב את ההיסטוריה. זו תובנה מרתקת, אם כי חותרת תחת הפורמט של "הקברניטים"

      הקברניטים שמעון פרס רביב דרוקר (צילום מסך)
      שמעון פרס (צילום מסך)

      נדמה שכל הסופרלטיבים כבר נשפכו ובצדק על הסדרה התיעודית של רביב דרוקר, "הקברניטים" (ערוץ עשר), העוקבת אחרי הצמתים המרכזיים בכהונותיהם של ראשי ממשלה ישראלים. שילוב של תחקיר מצוין, ראיונות מרתקים וחומרי ארכיון משכנעים עושה תמיד את שלו, אבל נדמה ש"הקברניטים" זוכה למחמאות בעיקר על היותה אנטי-נוסטלגית ועל סירובה להתמכר לדימוי הציבורי ולמחשבות על ארץ-ישראל-היפה-של-פעם-שאולי-הייתה-פה. ראשי ממשלה הם אנשים, קובעת נקודת המוצא של התכנית, ולכן יש להם חולשות אנושיות: יוהרה, רגשי נחיתות, פזיזות ולא פעם גם שיפוט לקוי, אבל גם עקרונות, מחויבויות ותקוות. מאחורי הכרזות בומבסטיות על ציונות והגשמה, ממשיך הטיעון, מסתתרת לפעמים פשרה בין עסקנות מן הזן הנמוך ביותר ומבנה אישיות ייחודי.

      הפרק הסוגר של הסדרה עסק בשמעון פרס, אחת הדמויות המרכזיות בישראל לאורך יותר מיובל שנים, ומקרה מבחן משכנע לנקודת המוצא הזו: אדם שהכריז על עצמו כאיש של שלום אך עמד מאחורי כמה מההכרעות הניציות בתולדות המדינה; ראש ממשלה בשתי קדנציות שמעולם לא ניצח בחירות כלליות; דמות אהובה מאוד ושנואה מאוד, נערצת ונלעגת, שעשתה כל טעות פוליטית אפשרית ובכל זאת מעולם לא התרחקה ממרכז העניינים - בקיצור, אדם שהביוגרפיה שלו מחכה לניתוח מעמיק.

      הקברניטים שמעון פרס רביב דרוקר (צילום מסך)
      שמעון פרס (צילום מסך)

      למרבה הצער המשימה שלקחה על עצמה "הקברניטים" צנועה בהרבה, וסוקרת רק את פעולותיהם של ראשי ממשלה בזמן כהונתם, ובמקרה של פרס זהו זמן קצוב וקצר מאוד. העיסוק בקדנציה השנייה של פרס הוא מועט, ועשרים השנים שלאחר מכן שייכות כאמור לפרויקט אחר. כך, יותר מאשר כרוניקה של הכרעות דרמטיות או החלטות משפיעות, זוהי כרוניקה של הפסדים ושל ניסיונות חוזרים ונשנים להימנע מהם. לעתים זה הצליח (כמו למשל במשבר האינפלציה בשנות ה-80), אבל הרבה פעמים לא. אפשר שהמסגור הזה גורם עוול לפרס, שכן עשייה של כ-60 שנה הצטמצמה לפרופיל עגום על שנים ספורות, בהן היה אולי במעמדו הרם ביותר, אך גם נתפס בכישלונות מביכים, בפרשות הון-שלטון מייאשות, ובפעלתנות עסקנית כמעט בלתי נתפשת.

      במוקד הפרק נמצאים יחסיו של פרס עם בעלי כוח אחרים, בעיקר מתוך מערכת הביטחון. הוא נחשף כמי שפעם אחר פעם נחפז להגן על בכירי המערכת גם כשסרחו, בתירוצים שונים ומשונים. כך בפרשת קו 300, כך בפרשת פולארד. התכנית מציע שאחד המקורות לחולשתו מול עמדות מערכת הביטחון קשורה בשקר ישן של פרס על שירות צבאי שלא היה ולא נברא. ככלל, דרוקר מאשים את פרס - גם בשיחה קצרה בתכנית "הצנרת" לאחר שידור התכנית - באי אמירת אמת מתמשכת. "האמת צריכה להיאמר", הוא קובע בסוף הפרק, "היכולת של פרס לשנות עמדות, לומר לא-אמת, ולהכניס את הידיים עמוק לביוב כדי להגשים מטרות אישיות עזרו לא פעם להשיג הישגים גדולים, הם גם העמידו מודל לא ראוי לדורות של פוליטיקאים".

      הקברניטים שמעון פרס רביב דרוקר (צילום מסך)
      שמעון פרס (צילום מסך)

      בהקשר דומה של אי אמירת אמת, דרוקר מעמת פעם אחר פעם את דבריו של פרס עם אנשים נוספים, ומגלה אי-התאמות בוטות. הביוגרף של פרס וחברו מיכאל בר זוהר טוען שלפרס היה זיכרון גמיש למדי ושלפעמים הוא מגולל גרסה קצת אחרת של המציאות, אשר הוא משוכנע כי אכן התרחשה באמת. זו תובנה מרתקת על פרס בפרט ועל תקוותיהם המודעות-או-שלא של בעלי עניין לשכתב את ההיסטוריה בכלל. עם זאת, היא גם חותרת תחת הפורמט של "הקברניטים" וחברותיה לז'אנר, אשר מראיינות אנשים בעלי אינטרס על התרחשויות ממרחק עשרות שנים.

      לכל מרואיין יש רצון להציג את הצד שלו באופן הוורוד ביותר, אך על הצופה להיות חשדן כלפי כולם, כולל העורכים והעיתונאים, ולתהות האם גם הם אינם מולכים שולל אחרי אחד הנראטיבים. אחרי סדרות הראיונות עם ראשי השב"כ, היועצים המשפטיים לממשלה ואחרים, זאת הזדמנות טובה לעמוד על המגבלות של הטכניקה הפופולרית הזאת. "הקברניטים" חשפה כך, אולי בלי כוונה, את החולשות של המנגנון שלה עצמה, והתמודדה איתן היטב כשעימתה בין הדוברים. זאת עוד תשובה לשאלה מדוע היא תכנית מצוינת.

      הקברניטים שמעון פרס רביב דרוקר (צילום מסך)
      שמעון פרס ויצחק שמיר (צילום מסך)