במידה רבה, התוכנית "ג'ודי ואלירז" בהנחיית ג'ודי ניר מוזס שלום ואלירז שדה היא המימוש המוחשי של החשש הכי גדול מהפיצול של ערוץ 2. מזה פחדנו. מזה רצינו להימנע. מזה כולם הזהירו. מאותו דבר, כפול שתיים. מאותו פורמט, אותו שטאנץ, שבלוני וצפוי, רק בכמות כפולה, בשני ערוצים שונים. מתחרות שרק מדרדרת עוד יותר את רמת התוכן, אם מותר עוד להשתמש במילה הזאת. "ג'ודי ואלירז" אמורים להיות האלטרנטיבה ל"אופירה וברקוביץ'", ומאחר שהם רק העתק, ופחות מוצלח, התוכנית הופכת לבעייתית במהות שלה, בווייב הכי בסיסי שלה: לנוכח העובדה שמישהו מנסה לשחזר את ההצלחה של "אופירה וברקו" כאילו זה האידיאל שיש לשאוף אליו, הצפייה ב"ג'ודי ואלירז" מלווה בתחושה צורמת במיוחד, של חיקוי לא מוצלח לדבר שמלכתחילה לא ראוי לחקות.
"ג'ודי ואלירז" הם עוד דוגמה מוחשית לנחיתות של "רשת" מול "קשת". עוד ניסיון להגיב במקום ליזום. עוד ניסיון לשחזר במקום להמציא מחדש. שוב תגובה ממצב נחיתות, ייאוש, כאילו גאוני "קשת" פיצחו את הנוסחה, כאילו אנשי המקצוע המיומנים הצליחו למצוא פתרון לבעיית הרייטינג בשישי לפנות ערב - תכנית אולפן של גבר ואישה מפורסמים שמארחים עוד מפורסמים לשיחות סרק - ועכשיו רק נותר לשבץ צמד משלנו, קצת שונה, והקהל יבוא. זו לא אלטרנטיבה. זה עוד לחם עבש לאנשים שכבר שבעו מעוגות.
סביר להניח שהתקווה הייתה לנצל את האנטגוניזם שמייצרים אופירה וברקוביץ', וליצור להם תחליף שפוי. אופירה וברקו הם כבר מזמן ספקטקל שסובל מדימוי נמוך, של טראש חסר כבוד שמבזה את צופיו לא פחות מאת אורחיו (זו תכנית שאו רואים בהסתר, או ב"קטע מודע" באמתלה של קאלט), וייתכן שמאחורי הפקת "ג'ודי ואלירז" עומדת איזושהי אמונה נסתרת שהעם מאס באלימות של ברקו ובצעקנות של אופירה, ורוצה משהו שקט יותר לשישי בערב. תחלופה רגועה יותר, שלווה יותר. כלומר, לא טראש על, אלא טראש לייט. ברבורים וקשקושי סרק, אבל לא בצעקות, עם פחות גסות רוח.
הבעיה היא שלצופה יש שלט, הוא בודק, מזפזפ, מגשש בחשש, ומי שבוחר בכל זאת להישאר עם המסך דולק ולא להשליך עליו חפץ כבד, מגלה שאופירה וברקו מבטיחים את ערן זהבי, נטע אלחמיסטר ובצלאל סמוטריץ' (כאמור, טראש איכותי), ואילו אלירז וג'ודי פותחים עם השף יוסי שטרית ובהמשך "כבר מצפים בקוצר רוח" לראיון זוגי עם הצמד הלוהט אחלמה ועמיר פרץ כדי לברר איך הם שומרים על זוגיות מוצלחת אחרי כל השנים. שנאמר, איך אתם מחכים לזה. ואם בזוגיות עסקינן, הרי שה-אטרקציה של התוכנית השבוע הייתה הערך הרכילותי שמוסיף אלירז שדה, לאור העובדה שהעם צמא לעוד פרטים על גורל היחסים שלו עם אילנית לוי. כן, זה הבונוס של התוכנית, שהמגיש ירמוז פרטי רכילות על חייו האישיים.
כל זה כשכבר מלכתחילה אלירז וג'ודי סובלים מנחיתות כריזמטית מול אופירה וברקו, כשג'ודי מתקשה עם הטלפרומפטר, כשאלירז נוטה למלמל (כחלק מניסיון לשדר שיחת אגב נונשלאנטית, כביכול קול, אבל המילים נבלעות), והצמד מתקשה להתרומם, כשהוא נאבק בסתירה: מצד אחד הדרישה להוות אלטרנטיבה לצעקות של הזוג מקשת, מצד שני הסגנון השפוי מתקשה לסחוף.
כך או כך, שיא הנחיתות של "ג'ודי ואלירז" היה בפינה של יותם זמרי, רון קופמן (בחירה מקורית ונועזת) ואמירה בוזגלו, חברי פאנל שמנסים לדון בסוגיות פוליטיות פופוליסטיות ולעורר פרובוקציות. ולא שהם עשו עבודה רעה - יחסית לשאר התוכנית אלו היו רגעים אמוציונליים, עם דיון יחסית ראוי, עם יומרה להביע דעות פוליטית שטחיות לכאן ולכאן - אבל כל זה קרה בזמן שברקוביץ' ראיין את סמוטריץ' בערוץ המקביל, בהתנגשות חזיתית בין שני שוורים מועדים. כלומר, גם ברגעים האמוציונליים של "ג'ודי ואלירז", ברקו ואופירה נתנו שואו, עם עוד ראיון פרוע, שהסתיים בצווחות וסתימת פיות, שהזכיר איפה האקשן. בלי ערך, בלי תרומה, למעשה עם נזק אמיתי, אבל עדיין עדיף על החיקוי.