פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כגודל הציפייה כך גודל ההשתאות: "האחרים" מעניק שיעור באנושיות

      "האחרים" (הקאמרי) של הלל מיטלפונקט הוא פשוט מחזה נפלא שעשוי היטב, מרגש ומעניק חוויה בלתי רגילה. הבימוי, המשחק והעלילה רוויית התפניות הופכים אותו למחזה חשוב אך נטול פאתוס, מה שנותן לו ציון כמעט מושלם

      האחרים תיאטרון הקאמרי (יח"צ , רדי רובינשטיין)
      "האחרים" (צילום: רדי רובינשטיין)

      קצת מוזר להגדיר את זה כך, אבל בימים האחרונים של שלטון המנדט הבריטי היה בעיקר מבלבל לחיות כיהודי בפלשתינה. הבריטים הכובשים היו שנואים, אבל הבריטים שלחמו ברומל והנאצים היו טובים. הרוויזיוניסטים שנאו את הסוציאליסטים ולהפך, ארגוני האצ"ל, הלח"י וההגנה נלחמו אחד בשני והמכנה המשותף היחיד לכולם היה שנאת הערבים. קצת מזכיר את מה שקורה כאן כיום, עם הבדל אחד: אז לא הייתה מדינה, אבל נשפך פה הרבה יותר דם בין יהודים ליהודים. זה לא היה קרע קטן, זו הייתה שמיכת טלאים.

      ב-1947, מספר חודשים לפני ההכרזה על הקמת המדינה, השמיכה איימה להתפורר לחלוטין, סיטואציה שהלל מיטלפונקט מציג היטב במחזהו החדש "האחרים". בפנסיון של אידה (עירית קפלן) בתל אביב משתכנות נפשות אבודות: עמירם (אבישי מרידור), קיבוצניק צבר לא יוצלח שרוצה לפתח קריירה של פסנתרן ג'אז, תיאה (כנרת לימוני), עולה מאוסטריה שמפשקת רגליה לפרנסה ומר מאייר (יצחק חזקיה), ניצול שואה שקרוביו זנחו אותו ונאלץ לבלות את ימיו ללא ידיעת התרבות והשפה. יום אחד מופיעה בפנסיון דסי ווטסון (נטע גרטי), שבאה לביקור ממנצ'סטר בה היא מתגוררת עם בעלה החייל הבריטי לשעבר. בנוסף למזוודה שהביאה עמה, דסי מסתירה מטען כבד שמשפיע על כל דיירי הפנסיון ועל אביה (דודו ניב) ואחותה (ג'וי ריגר).

      האחרים תיאטרון הקאמרי (יח"צ , רדי רובינשטיין)
      "האחרים" (צילום: רדי רובינשטיין)

      "האחרים" הוא המחזה השני של מיטלפונקט על תקופת המנדט אחרי "מסילה לדמשק", אבל נראה שהוא מהווה דווקא המשך טבעי לשני מחזותיו האחרונים שעלו על במת הקאמרי ב-2016: "גורודיש" בגרסתו המחודשת, שעסק בחשבון הנפש אחרי מלחמת יום הכיפורים, ו"הזאבים" שבמרכזו משפחה רוויזיוניסטית עם משקעים כבדים שלא נעלמים גם לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977.

      המשותף לכל המחזות הללו הוא החיטוט המתמשך של מיטלפונקט בפצעי החברה הישראלית בתקופות שונות. התקווה הייתה ש"האחרים" לא יהיה כמו "גורודיש" המתיש, אלא לכל הפחות ישתווה ל"הזאבים" הנהדר. אומרים שכגודל הציפייה גודל האכזבה, אך נחמד לגלות שלפעמים כגודל הציפייה גם גודל ההשתאות - "האחרים" הוא פשוט מחזה נפלא שעשוי היטב, מרגש ומעניק חוויה ושיעור באנושיות.

      יחד עם התפאורה של אלכסנדרה נרדי (שנעזרה בחתול אקראי שהשתחל לפתע לבמה ותרם לאותנטיות), מיטלפונקט מצליח להעביר היטב את תחושת המרירות של שלהי ימי המנדט. "עוד מעט הבריטים ילכו ואז תהיה פה מלחמה עם הערבים, תודה לאל", מכריזה אידה בפני דסי. הסרקזם בסיומת של המשפט מבטא בעיקר ייאוש וחוסר אונים של חברה שהתקשתה לברור בין חברים לאויבים, ופספסה דרך כך תחושה של אחדות היסטורית. כבר אז עם ישראל נזקק לאויב משותף אחד כדי לאהוב את עצמו, מסר שאת הרלוונטיות שלו המחזאי לא ממש ניסה להסתיר.

      האחרים תיאטרון הקאמרי (יח"צ , רדי רובינשטיין)
      "האחרים" (צילום: רדי רובינשטיין)

      השחקנים מצוינים, ובמיוחד יצחק חזקיה, שבתפקיד הקטן וכמעט נטול הטקסט של מר מאייר עורר חמלה, שלא פסה גם בזמן שלא נכח על הבמה. חזקיה גרם לא אחת להזלת דמעה, אולם מבלי לגרוע מהופעתו ומהופעתם של האחרים, על ההצגה הזאת חתומה עירית קפלן. אודה כי אני משוחד מאחר שתמיד היה לי קראש בימתי על קפלן, שחקנית שיודעת ליצוק משמעות ועומק מבלי להיגרר למחוזות הגרוטסקה. אמנם הקאסט שלה כאידה הקלפטע טובת הלב קצת קלישאתי, אבל קפלן לא מפסיקה לתת את התחושה שהיא בעלת הבית על הבמה, ממש כמו התפקיד שהיא מגלמת.

      הבימוי, המשחק והעלילה רוויית התפניות הופכים את "האחרים" למחזה חשוב אך נטול פאתוס, מה שנותן לו ציון כמעט מושלם. אחרי "סימני דרך", הצגה מצוינת אחרת שעלתה לפני מספר חודשים בהבימה, אפשר כבר לומר ששיעורי ההיסטוריה שאנו מקבלים לאחרונה על ימי קום המדינה הם טרנד מבורך, כל עוד הם נכתבים טוב ומבוצעים מצוין.