במבט ראשון התמהיל השחוק לכאורה ממנו מורכבת סדרת הדרמה "בשבילה גיבורים עפים" (קשת 12) אינו זר לצופה הישראלי; החברות הגברית, הזיכרונות מהצבא, הטיול הגדול ומסיבת השחרור - כל אלה מככבים בצורה זו או אחרת בסרטים וסדרות רבים בזירה המקומית וצרובים עמוק בזיכרון התרבותי-קולקטיבי של כולנו. אבל, בניגוד ליצירות רבות המנסות להגיש לנו את אותו התבשיל הישראלי בתיבול שונה, "בשבילה גיבורים עפים" מצליחה להפתיע, לרתק ובעיקר לשבור את טבלאות הצפייה ולהוביל את קשת 12 עם תשובה ראויה, איכותית, ומהודקת מול מפלצת הרייטינג של "האח הגדול" (רשת 13).
למה דווקא היא? איך מכל הסדרות שמשודרות, "בשבילה גיבורים עפים" מצליחה לגעת בכל כך הרבה צופים ולהביס לעיתים את מכונת הריאליטי הוותיקה? איך עוד סדרת דרמה על צבא וחברות הפכה למקום מפלט מ"האח הגדול"? אולי אלה להבות מלחמת לבנון השנייה שעדיין בוערות כאן, אולי זה השיח החדש והחשוב אודות הנזקים הנפשיים שהותירו המלחמות בלוחמים, במשפחותיהם ובכולנו, ואולי אלו דווקא הצילום והעריכה שמצליחים ליצור פרופיל מלוטש, סקסי ואסתטית לסדרה. ואולי זה הכול גם יחד.
המרואיינים במסגרת הכתבה הובילו קו מאוד ברור: הניסיונות להסביר את הצלחת הסדרה דרך הישראליות שלה חוטאים לה. הסוד הגדול של "בשבילה גיבורים עפים" הוא דווקא במקומות בהן היא אסקפיסטית, בינלאומית, ובעיקר לא מכאן, מעין תיירת במדים של צה"ל. "לפני הכול הסדרה עונה על המבנה הדרמטי הקלאסי, סיפור אוניברסלי, על הנסיכה שצריך להציל אותה והגיבורים שיוצאים אחריה", מציע הסבר הבמאי יריב הורוביץ, יו"ר ארגון הבמאים. "קשת 12 הלכו על הקלאסיקה של הנסיכה והתאימו אותה לישראליות, הפורמט שעבד לפני 2000 שנה ממשיך לעבוד". יחד עם זאת, הורוביץ מסביר שהאריזה הקוסמופוליטית מכילה גם חומר מקומי: "די-אן-איי ישראלי שייחודי למקום הזה, הרי אם מצילים נסיכה, נעדיף מאה פעמים להציל את הנסיכה הישראלית ולא את השוודית. ההיגיון הדרמטי של הסדרה מגיע מהמון רפרנסים של סיפורים קלאסיים ועדיין זו השפה שלנו".
"יש בסדרה שני אלמנטים מרכזיים המאפיינים בין היתר סדרות בינלאומיות", מוסיפה ענת סלע ענבר, ראש מסלול יצירה טלוויזיונית במכללה האקדמית ספיר. לדבריה אחד האלמנטים מתייחס לקו העלילה המרחש בבוגוטה, מחוץ לזירה המקומית, "היציאה מהמרחב הלאומי היא מגמה נפוצה בסדרות, למשל האמריקאיות, של גלובליזציה וגם כחלק ממאפייני הדור והתקופה". לצד זה היא מתארת אלמנט נוסף, המאפיין סדרות פופולריות רבות כמו "חטופים", "נבלות" ו"החיים עצמם": "השימוש בפלאשבקים הוא מאפיין דומיננטי של סדרות עכשוויות. העבר מתקיים במקביל למציאות, משפיע עליה ומניע אותה, והזמן המפורק כמייצג את תפישת המציאות המפורקת".
"אנחנו שואבים את ההשראות מהזירות הבינלאומיות", מאשר מפיק הסדרה, יהונתן דובק, "היא מדברת שפה של טלוויזיה בינלאומית, שזו חזית העשייה התרבותית, היא נראית ומתנהגת כמו סדרה כזו. וזה יכול לעבוד גם עם חיילים באפגניסטן או חיילים אמריקאים באותה מידה". לדבריו, מעל כל אלה, החיבור של הצופה מסתכם ביכולת לייצר הזדהות עם הדמויות ברמה הרגשית, "בסופו של דבר אם הצופים רוצים לבלות עם הדמויות, אם הם חושבים עליהן גם בעבודה, אם בין פרק לפרק מתגעגעים אליהן, זה עובד. אין פה טריק שמדבר על סגנון או כל דבר אחר. בסוף, הדבר זה להתאהב בדמויות - ולא משנה באיזו שפה הם מדברים או איזה מדים הם לובשים, אנשים הם אנשים".
"יש אלמנטים של ארבעה אבירים שהולכים להציל נסיכה". מסכים יוצר ובמאי הסדרה, עמרי גבעון. "הז'אנר הוא לא ישראלי. כשיצאנו לדרך, החל בשלב הכתיבה, היה די ברור שהסיפור עצמו מאוד ישראלי כי הוא עובר דרך תחנות ישראליות, ובאופן טבעי זה מה שהדליק אותי, הישראליות, אבל דרך ז'אנר סיפורי מסע אקשן ומתח שהוא לא ישראלי. סיפורי המסע בישראל הם מאוד קטנים אז המסע נגמר אחרי 5 שעות".
אלמנט נוסף שמקנה לסדרה מימד אסקפיסטי מגולם בטענה שבניגוד למשל לסרטים שונים העוסקים בצבא הישראלי, הסדרה הזו נזהרת ואף מתחמקת מעיסוק בפוליטי, מנקיטת עמדה ברורה. הבחירה הזו מעניקה לסדרה מעין מעמד על-ישראלי, כזה שמצד אחד מזהה אותה עם הלאומיות המקומית, מנגד מרחיק מוויכוחים שמתקיימים בה ובחירת צד. גבעון דווקא לא מסכים: "הסדרה לא נוגעת בפוליטיקה, אבל פוליטיקה יש בכל. אם אני מתרגם לפוליטיקה - רציתי להראות את המחיר שמשלמים, את הפגיעה ההיקפית שנוצרת אחרי המלחמות והמבצעים". לדבריו, הדבר האחרון שמעסיק הלומי קרב ונפגעי פוסט טראומה זו הפוליטיקה או השאלה למה יצאנו למלחמה. "אין את המסוגלות להתעסק בזה. אבל הלוואי והסדרה תעלה שאלות. אני לא מצפה מהדמויות שישאלו אותן, אלא אנחנו".
גבעון מספר שהתגובות על הסוגיה הטעונה של נפגעי פוסט טראומה החלו להגיע אל צוות היוצרים מיד עם שידור פרק הבכורה: "קיווינו שיתחברו לסדרה, אבל האפקט, זה קרה די מהר, צונאמי של התגובות. אני מודה שלא דמיינתי את זה ככה". עוצמת התגובות הפתיעה וממשיכה להפתיע אותו: "אני הולך ברחוב ואנשים מדברים על הסדרה, בחוג הכדורגל של הילד זו שיחת היום, פונים אלי ברחוב לגבי הסדרה, זה לא קרה לי אף פעם". והתגובות מגיעות מכל כיוון - אימהות לחיילים, אנשים מבוגרים, חיילים צעירים, יוצאי לבנון, ולא מעט אנשים שסוחבים איתם טראומות מהשירות הצבאי. "היו חבר'ה שסיפרו לנו שגרמנו להם להתמודד עם זה, להרים טלפון לנט"ל (עמותה לנפגעי טראומה על רקע לאומני). לא אחד ולא שניים. בעניין הזה, כוחו של הפריים טיים הוא מדהים".
"להבדיל מסדרות וסרטים רבים יחסית אחרים בעשור האחרון שעסקו בפוסט טראומה הישראלית, הסדרה עוסקת בהיבטים הנפשיים ובחוויית היומיום של פוסט טראומה", מוסיפה סלע ענבר. "אני צופה שזה לא יהיה הטקסט היחיד שיעסוק בכך באופן כזה, בין אם בגלל שיש יותר מודעות לממדיה הרחבים של התופעה, ובין אם בגלל שהחברה הישראלית בשלה יותר להתמודדות או לפחות לא יכולה יותר להתעלם".
פרופ' דני ברום, פסיכולוג קליני ומנהל ומייסד המרכז הישראלי לפסיכו-טראומה, מספר שהסדרה מתקבלת היטב בעיקר בגלל השינוי העמוק שחל בשנים האחרונות בחברה בישראלית ביחס שלה לנפגעי פוסט טראומה. "קורה משהו, בעצם היום מותר לדבר על זה", הוא אומר באנחת רווחה גדולה. "בסדרה יש המון אמביוולנטיות סביב עניין הקרב, חיילים וגבורה, הרבה מאוד דברים מתחת לשטיח. הטאטוא מתחת לשטיח עזר לאורך הרבה מאוד שנים כדי באמת להילחם, כדי לדעת מה אנחנו צריכים לעשות, אבל העניין הזה נשבר כמה פעמים". לשיטתו, מלחמת יום כיפור היתה נקודת השינוי המשמעותית, אחריה מלחמת לבנון הראשונה, ובהמשך הקמת עמותת נט"ל, לפני כ-20 שנה, שהכשירו את הקרקע להתקבלות סדרה העוסקת בין היתר בנפגעי פוסט טראומה.
"בחברה יש מקום לפתוח את זה בעקבות שינוי חברתי עמוק", הוא מדגיש. "והסדרה בעצם פותחת את התחום הזה בצורה רחבה. יש המון אנשים שסוחבים כל מיני חוויות ממלחמות ישראל ולא מדברים על זה, אפילו לא בין חברים". פועל יוצא של הדיון הזה, הוא מסביר, אלה הגבולות שהסדרה קובעת מחדש בין חברים, קובעת מה מותר ומה אסור להגיד. "הסדרה עושה את זה בצורה חזקה, כמעט ברוטלית. כשראיתי את הסצנה הראשונה, זה היה בלתי נסבל ויחד עם זאת, מושך להסתכל על זה. וזו ההצלחה של הסדרה, זה לא זורק אותי למקום שאני רוצה לברוח, ומצד שני זו חווית צפייה קשה".
דובק מסכם: "הדבר הכי משמעותי שהסדרה עשתה זה לשים את הנושא הזה בפריים טיים, לא רק שזה דבר שמדברים עליו, אלא אפשר לראות, להבין ולהתחבר, גם מי שהוא לא פוסט טראומה. ביום יום זה עניין שבשתיקה, גם תרבותית, כי זה פוגע באתוס שלנו. ועכשיו אנשים יוצאים מהארון סביב הדבר הזה וזה הדבר הכי משמעותי שהסדרה עשתה. אנשים מקבלים לגיטימציה ואני רואה את זה כשליחות".