לפני כמה שנים, הבינה הכוכבת הבריטית רייצ'ל ווייז שהגיע הזמן לקחת את העניינים לידיים. בעיצומה של קריירת משחק מרשימה ומצליחה, שכללה זכייה באוסקר על "הגנן המסור" והשתתפות בשלל סרטים מוערכים ו/או מצליחים קופתית, הרגישה שנמאס לה להסתפק בצד אחד ופסיבי יותר של העשייה, והחליטה שזו העת ליזום פרויקטים בעצמה ולהפיק אותם.
בהמשך לכך, היא התיישבה והחלה לעלעל בשלל ספרים, כדי למצוא אחד שיעניין אותה להביא אל הבד. בסופו של דבר, נפל הפור על "מרדנות" ("Disobedience") של נעמי אלדרמן (הוצאות אופוס, תרגום: יעל אכמון) שיצא לפני קצת יותר מעשור, וקטף פרסים. הספר עוקב אחר סיפור אהבה בין שתי נשים, שנפרש על פני כמה שנים, בתוך הקהילה החרדית בלונדון, ובריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת העיבוד הקולנועי שלו בסוף השבוע הזה, מסבירה ווייז כי היו שלוש סיבות שגרמו לה לבחור דווקא בו.
הראשונה, כיוון שבתור לונדונית במקור, חיה רוב שנותיה בקרבה גיאוגרפית לקהילה האורתודוקסית המתוארת בה, אבל למרות סקרנותה כלפיה, אף פעם לא זכתה להציץ פנימה, וזו היתה הזדמנות למלא את החלל הזה; שנית, כיוון שבאופן חריג יחסית לרוב היצירות התרבותיות, אף בימינו, הספר העמיד במרכזו שתי נשים; ושלישית, כי סברה שאף כי "מרדנות" מתאר בצורה פרטנית עולם ספציפי ביותר, הוא מעלה תהיות אוניברסליות, שכל אחד יכול להזדהות עמן.
במקור, שמר הסרט על שמו של הרומן עליו הוא מבוסס. אך בישראל, אולי גם מפני שהספר לא כל כך מוכר כאן, הוא שונה ל"שאהבה נפשי". אלינו הוא מגיע לאחר הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל טורונטו בסתיו האחרון, ואחרי שהופץ כבר במולדתו ובארצות הברית לפני חודשיים, וזכה לשבחים רבים, כך שאפשר לומר כי ווייז התחילה את קריירת ההפקה שלה ברגל ימין.
ווייז לא הסתפקה בתפקיד המפיקה, וגם מככבת בסרט. השחקנית, בת ליהודי הונגרי ויהודייה אוסטרית שגלו לבריטניה ערב מלחמת העולם השנייה, מגלמת את רונית, דתל"שית שגדלה בקהילה חרדית לונדונית כבתו של רב נערץ, אך נטשה אותה ועברה לנהל חיים בוהמיינים בניו יורק. היא התנכרה לחלוטין לעברה, אך נאלצת לחזור אליו בעקבות מות אביה. במהלך ביקורה במחוזות ילדותה לצורך השתתפות בהלוויה שלו, פוגשת גיבורת "שאהבה נפשי" את אסתי, מי שהיתה חברתה הטובה ביותר, אותה מגלמת הרייצ'ל הגדולה השנייה של הוליווד - רייצ'ל מקאדמס. בשלב מוקדם מתברר לנו כי השתיים היו הרבה יותר מסתם חברות טובות, וזו הסיבה שאחת מהן נדרשה לעזוב מלכתחילה. המפגש מעמיד במבחן מחודש את יחסיהן, כמו גם את ערכיהן.
ווייז, בת 48, נמצאת בהיריון מתקדם, עם מי שיהיה הצאצא המשותף הראשון שלה ושל בן זוגה דניאל קרייג, הלוא הוא ג'יימס בונד (ומשפט רכילותי אחרון: יש לה ילד אחד מהקשר הקודם שלה, עם הבמאי דארן ארונופסקי). לכן, ביטלה את סבב הראיונות שהיתה אמורה לקיים באירופה, ומסתפקת בשיחות טלפוניות מביתה בניו יורק, כמו זו שהיא מקיימת איתי.
הסרט מתחיל בדברים שנושא הרב לפני מותו על בחירה חופשית, והנושא הזה ממשיך ללוות את הדרמה לכל אורכה ובעיקר בסופה.לי נדמה כי זה קורה באופן שעולה ממנו מסקנה ברורה אחת: אנחנו, בניו יורק או בלונדון, חילוניים או דתיים, אף פעם לא באמת חופשיים כפי שהיינו אולי רוצים לחשוב. "אני בהחלט חושבת שהסרט מתאר כמה קשה להיות חופשי, וזו בדיוק הסוגיה האוניברסלית שמשכה אותי אליו", אומרת ווייז בתגובה לפרשנות הזו. "רונית חושבת שהיא יצאה לחופשי בגלל שהתנתקה מן החברה החרדית בה גדלה, אבל מגלה שזה לא נכון, כי היא עדיין אסירה של העבר שלה וחייבת לסגור איתו מעגל"
"אנחנו, בחברה החילונית, טועים לפעמים לחשוב שאנחנו חופשיים יותר, אבל זה לא נכון. לכולנו שטפו את המוח וכולנו חושבים בדיוק לפי אותן פרדיגמות. אין לנו בעולם הרבה חופש מחשבה. החברה המערבית הליברלית, בדיוק כמו גיבורת הסרט, הרבה פחות חופשית ממה שהיא חושבת".
אמרת שבעצם לא ידעת כלום על הקהילה החרדית בלונדון, אפילו שגרת בסמוך אליה. האם עשית עליה תחקיר לפני צילומי הסרט?
"לא כל כך, כי זה פחות רלוונטי לדמות שלי, שמנהלת אורח חיים חילוני. רייצ'ל מקאדמס היתה זקוקה לכך יותר. חוץ מזה, הספר עליו מבוסס הסרט היה מבחינתי מדריך מספיק, כי נעמי אלדרמן שכתבה אותו גדלה בתוך העולם הזה, וגם הצליחה להסביר בו היטב מה זה להיות יהודייה אורתדוקסית. אפילו שכבר אינה חלק מן העולם הזה, היא מתייחסת אליו בהערכה רבה, ומלאת כבוד כלפי הכוח והעוצמה של החיים בו".
בשנים האחרונות, כמה מן הסדרות המצליחות ביותר בטלוויזיה הישראלית עוסקות בחברה החרדית, ועכשיו מגיע גם הסרט הזה. איך את מסבירה את העניין של התרבות הפופולרית בימינו בעולם הזה?
"אמנם בישראל יש הרבה סדרות על חרדים, אבל אצלנו המצב הפוך. כמעט ולא נעשו סרטים בריטים העוסקים בנושא. אני חושבת שהחרדים אצלנו נמצאים בסיטואציה שונה לחלוטין. בריטניה היא הרי מדינה בה הכנסייה דומיננטית ביותר. המדינה שייכת לה יותר מאשר שהיא שייכת למדינה. לכן, לאורך השנים, היהודים שומרים על פרופיל ציבורי נמוך, מה שכמובן לא תמיד עזר להם להימנע מגילויי אנטישמיות ואלימות. התחושה של להיות יהודי בריטי שונה לחלוטין מאשר של להיות יהודי ישראלי, ואי אפשר להשוות בין עשייה תרבותית בנושא בשתי המדינות. כך או כך, אני חושבת שבאותה מידה, 'שאהבה נפשי' היה יכול להתרחש בתוך קהילה נוצרית בארצות הברית וכדומה. הסוגיות שלו אוניברסליות ומתעלות מעל זירת ההתרחשות המסוימת שבו".
את "שאהבה נפשי" ביים סבסטיאן לליו, הקולנוען הצ'יליאני המצוין שמוקדם יותר השנה זכה באוסקר לסרט בשפה זרה על "אשה פנטסטית", אותו הספיק לביים עוד לפני הפרויקט הזה. "שלחתי לסבסטיאן את הספר, והוא התאהב בו מיידית", מספרת ווייז. "בזמנו, הוא לא ידע כלום על יהדות, אבל עשה תחקיר נרחב ועכשיו הוא יודע הכל. סבסטיאן הוא אדם עמוק, עם יכולת הבחנה, למידה והפנמה. התרשמתי גם מן הצורה בה קלט את האפרוריות של לונדון והבין איך להשתמש בה".
קשה לדבר על הסרט בלי להתייחס לאחת מסצנות המפתח בו, המציגה סצנת אהבה לסבית בצורה חושנית אך גם מרגשת, ובלי ניחוחות פורנוגרפיים.
"אני לא יכולה לקחת את הקרדיט על זה, הכל בזכות סבסטיאן שתיכנן אותה לפרטי-פרטים בצורה מדוקדקת ביותר והנחה אותנו בכל צעד וצעד. זה קטע די ארוך, אבל בתסריט עצמו הוא הסתכם במשפט אחד. היה כתוב 'הן נכנסות לחדר ועושות אהבה מלאת חושניות', זה הכל. משם והלאה, סבסטיאן בנה אוצר מילים ויזואלי עתיר רגשות כדי לצקת תוכן בסצנה הזו. אין בה עירום או מציצנות כי זה לא העניין. מה שחשוב כאן הוא משהו סימבולי יותר: תחושת השחרור של הדמויות ברגעים הללו".
את חושבת שאסתי היתה אהבת חייה של רונית?
"אני חושבת שזה נשאר די פתוח, וזה אחד הדברים היפים בסרט, כי בתוצרים הוליוודיים שגרתיים חייבים לסגור את כל הקצוות, אבל כאן אי אפשר לדעת. סבסטיאן בכוונה השאיר דברים פתוחים. מה שבטוח, החיים של כל אחת מן הדמויות ישתנו לעד במהלך השבוע שמתואר כאן. 'שאהבה נפשי' עוסק בניסיון למצוא את עצמך, שזה תהליך יפהפה, אבל גם כואב באותה מידה".
לא נעים לי לשאול שאלה כל כך טיפשית אחרי שאמרת כאלה דברים יפים, אבל עד כמה זה היה מבלבל לנהל צילומים כשיש שתי רייצ'ליות בסביבה?
"זה באמת היה מסובך, ולכן לי קראו רייצ'ל W ולה רייצ'ל M".
אם בעבר היינו רגילים לראות את ווייז בשוברי קופות, למשל סדרת "המומיה", הרי שבחמש השנים האחרונות, מאז השתתפה ב"ארץ אוז", כבר לא ראינו אותה בכאלה. "זו לא היתה בחירה שלי. אני דווקא אוהבת הפקות גדולות", היא אומרת על כך. "פשוט לא הציעו לי משהו. אולי לא חשבו שאני מתאימה".
תחת זאת, ווייז מתמחה בתקופה האחרונה בעיקר בסרטים מאתגרים, של כמה מגדולי הבמאים העובדים היום. למשל "הלובסטר" המהולל של יורגוס לנתימוס היווני, "נעורים" של פאולו סורנטינו ועוד. בשנה שעברה כיכבה גם ב"הכחשה", דרמה צנועה בה גילמה את דמותה של דברה ליפשטדט, ההיסטוריונית היהודייה שנלחמה במכחיש השואה דיוויד אירווינג.
"הסרט הזה היה חשוב מאוד מבחינתי, והייתי מאוד מעורבת בו. הרגשתי שאני בהיריון איתו", אומרת על כך ווייז. "המעניין זה שהתסריט נכתב כבר לפני כמה שנים, אבל כיום אקטואלי מתמיד. נדמה כאילו הוא חזה את המציאות, שכן הסרט יוצא נגד הניסיונות לשכתב את ההיסטוריה, ואנחנו חיים בעידן בו העובדות האלטרנטיביות והפייק ניוז צוברים עוד ועוד תאוצה ונהיים חלק בלתי נפרד מן החיים שלנו. הסרט נעשה בלי קשר לטראמפ, אבל נראה כמו תגובה לו".
איך את מסכמת את העבודה הראשונה שלך כמפיקה?
"זה היה כיף ומאתגר והייתי שמחה לעשות זאת שוב. נהניתי לעבוד על תסריט ולהביא אותו לחיים. אני לא חושבת שהניסיון שלי כשחקנית עזר לכך, כי אלה שתי מלאכות שונות: זה כמו ג'אגלינג וסקי; שני דברים שונים שאתה מנצל חלקים שונים של המוח בשבילם. משחק זו פעולה לא מודעת, בה אתה פועל לפי האינסטינקטים שלך. הפקה, כמובן, היא כבר תהליך אחר לגמרי".
