עברו 28 שנים מאז ששלומי ברכה כתב את "למה לי פוליטיקה עכשיו", ונראה ששוב הוא רלוונטי מתמיד. נכון, האבן ברמאללה שסוטה ממסלולה הפכה בינתיים לעפיפון בעזה, אבל הניסיון לחוות את הסלט הגלובלי בלי לערב קצת שמיר, פטרוזיליה ופוליטיקה נועד כמו תמיד לכישלון. מה שהיה נכון לפוליטיקה של ימי התרגיל המסריח של שמעון פרס נכון גם לימי המה-בעצם-לא-מסריח של ממשיכי דרכו.
והנה, אמש החליט יובל בנאי לחגוג את יום הולדתו ה-56 יחד עם אלפי מעריצים באמפיתיאטרון הרומאי בקיסריה כשהוא לבוש בטי-שירט יפה של נבחרת ארגנטינה בכדורגל. צריך לזכור שההופעה הזאת נערכה בדיוק בזמן בו אמורים היו כוכבי נבחרת ארגנטינה לשחק במקביל באצטדיון טדי בירושלים, אלא שבסוף הם הבריזו והעם היושב בציון נשאר עם גיבוריו המקומיים. וכן, צריך להיות גיבור כדי לצאת מול קהל של ישראלים עם משהו שחורג מהמיינסטרים הפוליטי, וצריך הרבה אומץ בשביל להגיד לקהל ישראלי שפשוט לא מעניין אותו פוליטיקה. לא עכשיו, ולא בכלל. וזה לא משנה אם הכוונה של בנאי הייתה לעורר פרובוקציה, לתת איזו הצהרה נגד טרור מחשבתי או פשוט למסור ליקום שנשבר לו הזין והוא לא ייתן לאף אחד להגיד לו מה מותר ומה אסור - אבל כשהוא טס באקסטזה מצד לצד על הבמה, גם בגיל 56, חמש שנים אחרי התקף לב מלחיץ, יובל בנאי נראה כמו ההבטחה הגדולה שהוא אמור היה להיות מאז ומתמיד. או במילים אחרות: מיק ג'אגר הישראלי לא סופר אף אחד, בטח שלא את מירי רגב. למרבה האירוניה, בשורה הרביעית באמצע ישב לו השר גלעד ארדן ונהנה מכל רגע, לפחות עד הרגע המבלבל הזה.
במציאות של התרבות הישראלית קשה להוציא מהבית אנשים להופעה של להקת רוק ותיקה, אבל הסוסים הזקנים של משינה יודעים בדיוק מה הם עושים. הקילומטראז', הניסיון והנאמנות שלהם למוזיקה (וגם למפיק שוקי וייס, שממשיך ללטש את היהלום הזה בלי הפסקה) מספיקים בשביל לגרום לאנשים לצאת מהבית בשביל אותה המוזיקה, ולסמוך עליהם שהם ימשיכו לרגש ולחדש גם אחרי כל השנים. צירופו של שלומי שבן לטייטל המופע נשמע על פניו כמו גימיק שנועד למכור עוד כמה כרטיסים, אלא שבפועל זה הפך לערב של שיאים מוזיקליים, שהגיעו מהמקומות הפחות צפויים.
כמו להקת ספיינל טאפ האגדית-בדיונית, גם משינה החליטו לקחת את המוזיקה שלהם עד 11, ופתחו את המופע עם 11 מוזיקאים על הבמה, כאשר לחמשת חברי משינה מצטרפים שלישיית כלי נשיפה, נגנית כינור, גיטריסטית ונגן כלי הקשה. זה לא נעצר שם, כאשר ל"השמיעו קול" מהאלבום האחרון של הלהקה הצטרפה הרקדנית גל זוסמנוביץ', המוכרת לציבור המקומי בתור "זאת מהקליפ של טוי". רק אז, אחרי שהקהל התחמם, עלה החבר ה-13 לבמה.
שיתופי הפעולה של שלומי שבן עם מוזיקאים אחרים הפכו כבר לאגדה. היה לו מופע משותף עם ערן צור, עם רמי פורטיס, עם קרן אן ואבישי כהן, עם הפילהרמונית הישראלית, עם הקולקטיב, עם יוני רכטר, עם חווה אלברשטיין ובמידה מסוימת כל סיבוב ההופעות של האלבום "עיר" היה בעצם סוג של מופע משותף עם רע מוכיח. אם תחפשו יפה בגוגל תוכלו למצוא עדיין כרטיסים להופעה הקרובה שלו עם אסף אמדורסקי ויעל קראוס במחווה לחלונות הגבוהים. אלא שהפעם היה מדובר במשהו אחר לגמרי. זו הייתה הופעה של משינה, מתחילתה ועד סופה, ושבן הוזמן כ"סופר חבר" על ידי הלהקה. זה התחיל עם ניסיון פושר של יובל בנאי להיכנס לנעליה הגדולות של חווה אלברשטיין ב"תרגיל בהתעוררות", אבל מפה העניינים רק התרוממו.
הפסנתר של שבן היה על הבמה, אבל הוא נשאר יתום כששלומי זז כמו ג'אגר/בנאי על הבמה, וביצע את
"להתראות נעורים, שלום אהבה" בהתלהבות של ילד שגדל על השיר, בעיקר כי זה בדיוק מה שהוא. "זו פעם ראשונה שאני מופיע עם להקה שהיו לי פוסטרים שלה על הארון בתור ילד", הוא סיפר לקהל בהתרגשות. לבסוף, בזמן שבנאי וברכה ירדו להתרענן מאחורי הקלעים, שבן חזר לאזור הנוחות שלו מאחורי הפסנתר וביצע גרסה כמעט עירומה של "למה לי פוליטיקה עכשיו", כאשר שאר חברי הלהקה והקהל הגדול בקיסריה מתפקדים כמקהלה. מכאן והלאה שיא רדף שיא, כששבן ביצע את "כולם אומרים" הקלאסי מאלבומו הראשון במאש-אפ כמעט מתבקש עם "כולם אומרים לי תזהר" הבלוזי מהאלבום "שיא הרגש" מ-1993. ואז, בדיוק כששבן ומשינה התחברו לישות אחת בביצוע מושלם ל"מכונית" החברים נפרדו לשלום משבן אחרי חמישה שירים בלבד, והשאירו הרבה טעם של עוד.
לשמחת כל הנוכחים, לא היה צריך לחכות הרבה בשביל לזכות בעוד רגע קסם שכזה. אבל רגע לפני שנרחיב עליו, שיעור היסטוריה קטן: רובה היא עיר בצפון צרפת, על גבול בלגיה. יש בה כמעט 100 אלף תושבים אבל אין בה שום דבר מעניין לראות (אם אתם לא מחשיבים את מוזיאון התעשייה שנמצא במרכז העיר, בתוך בריכת שחייה). ובכל זאת, העיר רובה זכורה בספרי ההיסטוריה בתור העיר שאירחה את ההופעה האחרונה אי פעם של ז'אק - הכניסו סופרלטיב בלתי אפשרי כאן - ברל. אז ב-16 במאי 1967 הוא עלה לבמה בפעם האחרונה והשאיר את עשרות פזמוניו יתומים. מאז היו הרבה שניסו להיכנס לנעליו ולבצע את שיריו, אבל היו מעטים שהצליחו להתקרב להגשה הגאונית של השנסונר הבלגי כפי שעשה יוסי בנאי. אמש, בנו יובל ביצע עם שלומי שבן את הדואט "אהבה בת 20" שתרגמה נעמי שמר במעשה קסמים. אני יכול לזרוק סופרלטיבים מפה ועד צפון צרפת על הביצוע הזה, או פשוט לצטט מהמאסטרים עצמם, ולהודות שמדובר במופע של שיא הרגש.
שבן ומשינה ביצעו גם את "תחזור תחזור" יחד, רגע לפני שמסכי הענק יקרינו את המילים "מזל טוב יובל, אוהבים אותך" והקהל יצטרף ללהקה בשירת "הפי בירת'דיי טו יו" לבנאי, שניסה להסתיר את התרגשותו בקוליות צפויה, והוסיף בחיוך: "הבת הכי קטנה שלי אמרה לי, 'אל תגיד להם בחיים שיש לך יום הולדת'". מכאן זה היה שוב נטו משינה, עם חזרה לריטואל הסיום הכמעט קבוע שלה בשנים האחרונות עם "רכבת לילה לקהיר" ו"אין מקום אחר". הקהל שנשאר עד לסיום נתקע בפקקים, בעוד אלה שנזכרו שיש מקום אחר ברחו למכוניות קצת קודם ופספסו את הפינאלה. ככה זה תמיד בקיסריה, יש מחיר לאווירה הקסומה והסאונד המושלם.
לאחר שאזלו כל הכרטיסים להופעה בקיסריה, נפתחה הופעה נוספת של משינה עם שלומי שבן - ב-25 ביולי באמפי שוני
