פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החיבוק שהבן של שלומי שבן נתן לו הוכיח: מגיע ליוני רכטר את פרס ישראל

      יוני רכטר נעל את פסטיבל מג'סטה עם מופע תחת כיפת השמיים שבו חגג 40 שנה לאלבום הבכורה שלו "התכוונות", במהלכו אירח את שלומי שבן. למרות החום הבלתי-נסבל - הביצועים של שני הגאונים האלו השכיחו כל זכר לכבשן וגרמו לנו לתהות איך רכטר לא קיבל עדיין את פרס ישראל

      החיבוק שהבן של שלומי שבן נתן לו הוכיח: מגיע ליוני רכטר את פרס ישראל

      ועדת השופטים החליטה פה אחד: פרס ישראל לשנת התשל"ב יוענק למר רכטר. אחרי לא מעט עבודות מפורסמות, שהפכו לחלק מהנוף הארצישראלי שכולנו מכירים, היה זה לבסוף בניין בית ההבראה "מבטחים" בזכרון יעקב שהביא את הכבוד הגדול למפתנה של בית משפחת רכטר. "יצירתו של רכטר מהווה דוגמה נדירה ומאלפת של השתלבות יצירה ארכיטקטונית לקליטת מסד הבניין בקרקע ולמפגש הבניין בחלקו העליון עם הרקיע", נכתב בהחלטת ועדת השופטים, "הוגשמה כאן קונצפציה ארכיטקטונית המאחדת באופן מוחלט את מבנה הקרקע ההררי עם נוף הבניין בצורה רגישה ואורגנית, אך עם זאת בלתי שגרתית. רגישות זאת עוברת כחוט השני בעיצוב הפלסטי והמרחבי של הבניין על כל פרטיו".

      השנה הייתה 1972 כששר החינוך התקשר ליעקב רכטר כדי לבשר לו על הזכייה בפרס ישראל באדריכלות. זו הייתה בדיוק אותה השנה בו דני סנדרסון התקשר לבנו של רכטר, יוני, והציע לו להצטרף אליו ללהקה חדשה בשם "כוורת". 40 שנה אחרי, פיקח אחיו למחצה של יוני, האדריכל אמנון רכטר, על עבודות השימור והשיקום של יצירתו הגדולה של אביהם - שהוסבה לבית מלון יוקרתי. ביום שישי האחרון, יוני רכטר - שמשום מה עדיין לא זכה בפרס ישראל - סגר מעגל כשהופיע למרגלות המבנה המפורסם שעיצב אביו.

      יוני רכטר (יח"צ , אריאל בשור)
      יוני רכטר (צילום: יח"צ, אריאל בשור)

      ההופעה החד-פעמית של רכטר הייתה חלק מפסטיבל מג'סטה, שנערך במלון אלמא בשבוע האחרון, בהשתתפות אמנים מתחומים שונים. הניהול האמנותי של הפסטיבל הופקד בידיו הנאמנות של שלומי שבן, שהבטיח לשים דגש על ייחודיות וחדשנות. כך למשל הפגיש מופע הפתיחה בין המוזיקאית הבינלאומית קרן אן לכוריאוגרפית שרון אייל, ובהמשך ניתן היה ליהנות ממופע על טהרת השירה הנשית של ערן צור, מופע שקיעה של אסף אבידן, אוכל של השף אסף גרניט, סטנדאפ של תם אהרון והשמעת בכורה לאלבום שטרם התפרסם של שולי רנד. זכיתי לדגום רק טעימה קטנה אחת מהפסטיבל, אבל ניתן רק לקוות שהוא היה עמוק כמו שהוא יומרני.

      רכטר נעל את הפסטיבל עם מופע בשם "התכוונות ועוד", בו ביצע בשלמותו את אלבום הבכורה שלו שיחגוג בשנה הבאה 40 שנים לצאתו. בנוסף, אירח רכטר כמובטח את שלומי שבן עצמו לחגיגה על שני פסנתרים, שיתוף פעולה מבריק שנולד כבר בפסטיבל הפסנתר לפני כעשור ומאז חוזר על עצמו מדי פעם בשלל אירועים מיוחדים.

      בפרפראזה על מילותיו של שבן עצמו, ההופעה עצמה הייתה כל מה שחשבתי שתהיה, רק בצבעים הרבה יותר חמים. המופע נערך ב"אמפי אלמא", שהוא למעשה חלקת הדשא שנפרסת מתחת לאקורדיון הבטון המרשים שתכנן אביו של רכטר. מאות כיסאות פלסטיק לבנים נפרסו על הדשא מול הנוף המדהים של הים התיכון, כאשר שעת פתיחת המופע, חמש אחר הצהריים, הייתה אמורה לספק לקהל שילוב של מוזיקה משובחת ונוף עוצר נשימה אל המקום בו ההר הירוק תמיד פוגש את הכחול העמוק של מישור חוף הכרמל. בפועל, השרב הבלתי צפוי ששרר בסוף השבוע מצא את מאות האורחים מתייבשים (תרתי משמע) תחת השמש הקופחת, כאשר מידות החום שנרשמו בסמארטפונים דיברו על משהו בין 38 ל-43 מעלות בצל. אלא שצל לא היה. שעת פתיחת המופע נדחתה לשש, ככל הנראה מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לצפות ממוזיקאים להופיע בתוך כבשן, אלא שגם זה לא עזר ואת החצי הראשון של ההופעה, בה השמש הכתה בלי רחמים בבמה שהונחה על שיפולי חוטם הכרמל, והפסנתרים הנוצצים שלחו את קרני החמה הישר אל עיני הצופים המזיעים. בעל כורחם, נאלצו רכטר, שבן והלהקה רק לפנות אל חוש השמיעה של הקהל. למזלם של כל הנוכחים, זה בדיוק הפורטה שלהם.

      שלומי שבן (ניר פקין)
      שלומי שבן (צילום: ניר פקין)

      "הענק הצנוע", כינה שבן את יוני רכטר במהלך המופע, וכרגיל אצל שבן, התיאור מדויק ודו-משמעי בו זמנית. גובהו של רכטר כבר זיכה אותו בכינוי "הנקניק מצייטלין" על ידי אריק איינשטיין זצוק"ל, אלא שטמירותו המוזיקלית של רכטר לא נופלת מתמירותו הפיזית - וצניעותו ניכרת בפועלו כפי שהיא ניכרת בהופעתו. הקריירה של רכטר, שאין עוררין על יכולותיו וכשרונו, היא מופת של היחבאות אל הכלים ובריחה מאור הזרקורים. לחניו הפכו לחלק ממסע התבגרות של כל ישראלי, אבל חיוכו הנבוך לרוב נמצא בצד הבמה, כמעט אף פעם לא במרכז. כשישראל שלחה את להקת "כוורת" לאירוויזיון בברייטון ב-1974 נמסר ללהקה שעקב חוקי התחרות, שקבעו שרק שישה אנשים יכולים לעמוד על הבמה, אחד משבעת חברי הלהקה יצטרך לוותר על מקומו על הבמה - נחשו מי לא עלה בסוף? הנפיל החביב. בין אם מדובר בנוחות או צניעות, מוזר שלאיש שחתום על הלחן של "עטור מצחך" אין את פרס ישראל במגירה. בעצם, עזבו פרס ישראל, מוזר שעדיין לא קראו להר בישראל על שמו. רכטרברג, מעלה יוני או פסגת רכטר? הכל מצלצל טוב.

      מעניין להשוות בין אלבומי הבכורה של שלומי שבן ויוני רכטר. בשני המקרים מדובר ביוצרים צעירים - שבן היה בן 24 ורכטר בן 28 - שהקריירה שלהם עד כה התרכזה בעיקר מאחורי הקלידים, ושניהם לא ראו בעצמם זמרים. אלא שכאן פחות או יותר נגמר הדמיון. שלומי שבן היה כל כך אנונימי כשסינגל הבכורה שלו "שרמוטה פוריטנית" יצא לתחנות הרדיו עד שלפי האגדה הזמר שלומי שבת קיבל שיחת טלפון מאבא שלו, שרצה להבין למה הוא מקלל בשיר החדש שלו. לעומתו, רכטר היה כבר בוגר של הלהקה הגדולה ביותר שקמה בישראל אי פעם (אל תתווכחו, זה מביך), הוא ניצח על תזמורת רשות השידור באירוויזיון (והפסיד ללהקת אבבא), הלחין והפיק מוזיקלית אלבומים לאריק איינשטיין וגידי גוב, הלחין את רוב אלבום הילדים המופתי "הכבש השישה עשר", יצא לסיבוב הופעות משותף עם יהודית רביץ (שתועד באלבום שהוקלט ללא קהל) והיה חלק מאחד מהרכבי הפרוג-רוק הגדולים (והיחידים) בתולדות ישראל - 14 אוקטבות יחד עם אבנר קנר וזוהר לוי. בקיצור, כשיוני רכטר הוציא את אלבום הבכורה שלו, הוא כבר היה האיש שהלחין קלאסיקות כמו "מדינה קטנה", "דמעות של מלאכים", "עטור מצחך", "מה עושות האיילות בלילות", "העיקר זה הרומנטיקה", "גן סגור", "הילדה הכי יפה בגן", "זו אותה האהבה", "איך שיר נולד?", "שיר אהבה סטנדרטי" ועוד. הוא אולי לא היה זמר, אבל הוא ממש לא היה מוזיקאי צעיר ואנונימי.

      עם המטען הזה הגיע רכטר להקליט את האלבום הראשון שלו, ובחר לקרוא לו "התכוונות" מכיוון שמצדו זו הייתה הכרזה על כך שהוא עומד מאחורי כל השירים באלבום. "זה היה בתקופה של לפני הפייק ניוז, שאנשים עוד התכוונו לדברים שהם אומרים", הסביר רכטר לקהל המוקסם בזיכרון ביום שישי, ואף הסביר איך עלי מוהר המנוח "ענה לו" בלהיט המפורסם שלהם "שיר נבואי קוסמי עליז" כשכתב את השורה: "בלי להתכוון תן לעצמך ללכת". מין כאפה לירית לצורך של רכטר המחושב והמסודר, שחשוב לו "להתכוון" לכל דבר.

      שבן ורכטר

      המופע התחיל בביצוע כמעט מלא של האלבום ההוא, יחד עם ההרכב שרכטר הרכיב לכבוד המופע שכלל את הבסיסט יוגב גלוסמן, המתופף אמיר ברסלר, והקלידן יונתן דסקל שתפקד כתזמורת של איש אחד. בהמשך רכטר ביצע עוד כמה מהלהיטים המפורסמים שלו, ולבסוף עלה שבן לבמה וביצע עם רכטר כמה נאמברים, כולל הקטע האינסטרומנטלי "התכוונות" שהיה חסר בחצי הראשון של המופע, וכמובן שהשניים לא פספסו את ההזדמנות לבצע את המאש-אפ המעולה שלהם ל"שוב היא כאן" של רכטר (שבוצע בחצי הראשון בשלמותו) יחד עם "כולם אומרים" מהאלבום הראשון של שבן. מי שלא מכיר את הקטע המשותף מוזמן לעזוב את הכתבה הזאת ממש עכשיו, להיכנס לחנות הדיסקים הקרובה לביתו (או לשירות הסטרימינג הקרוב ללבו) ולמצוא את אלבום ההופעה "העיקר זה המוזיקה" של יוני רכטר, שם מופיע הקטע המשותף תחת השם "כולם אומרים ששוב היא כאן". אין בעד מה.

      הביצוע בשני פסנתרים ל"ערב עירוני" של נתן אלתרמן, שהלחין רכטר במקור ליוסי בנאי, היה מסוג הרגעים המוזיקליים הנדירים האלה שאם לא היית שם - אתה פשוט לא תבין. לא בטוח שאפשר יהיה לשחזר את זה. השמש עדיין הרביצה במלוא הכוח על ראשינו, אבל מיתרי הפסנתרים והקול המהפנט של שבן הרטיטו את השקיעה הוורודה שהתרחשה בלבבות הצופים, כקונטרה אנטי-קליימקסית, החליטו הצמד לחתום את השיר באלתור הומוריסטי - שעבד בצורה מופלאה. יכול להיות שהשניים יבצעו את השיר הזה שוב ביחד, וזה תמיד יהיה מהמם, אבל הביצוע השרבי הזה יישאר חד פעמי באופן קבוע.

      יצירותיו הארכיטקטוניות של יעקב רכטר, אבא של יוני, נודעו בנוכחות שלהן. אם זה מלון הילטון בתל אביב, קולנוע אורות בבאר שבע או מבנה הקולוסיאום בכיכר אתרים - אי אפשר להתעלם מהחזית המבטיחה והמרשימה של העבודות שלו. לא צריך להיות מומחה באדריכלות כדי להבין שהמשחק הגאומטרי התלת-ממדי-כמעט של המבנים מעניקים להם נוכחות ועוצמה סביבתית. המבנה של בית המלון אלמא, שכמעט לקח חלק בהופעה, הוא אחד מהשיאים של רכטר המנוח, והמבנה אף הונצח בבול ישראלי. באותה מידה ניתן להגיד שבשביל להבין מה כל כך מרשים במוזיקה של יוני רכטר, לא צריך להיות מוזיקאי או לדעת לקרוא תווים.

      המורכבות שבפשטות של רכטר הופכת אותו לאמן אהוב כל כך, ולכן לא מפתיע שהטור-דה-פורס של המופע, ואולי של כל הקריירה של רכטר, היה מחרוזת שירי הילדים שביצע יחד עם שבן על פסנתר אחד. רכטר חתום על כמה מהקלאסיקות הישראליות הגדולות של כל הזמנים, אבל דווקא יכולתו להנגיש את הפיוז'ן המיוחד שלו של מוזיקה קלאסית וג'אז לתוך שירי ילדים קליטים אך מורכבים הופכת את היצירה שלו לנצחית באמת. אחד אחרי השני הם ירו את השירים שכל ישראלי גדל עליהם: "קילפתי תפוז", "שבת בבוקר", "גן סגור", "מה עושות האיילות בלילות", "הילדה הכי יפה בגן" ו"איך שיר נולד". שבן הנרגש ירד מהבמה וזכה לחיבוק גדול מבנו הפעוט נורי, שבוודאי התרגש לראות את אבא שלו על הבמה עם האיש שאחראי, עדיין, לכך שלילדי ישראל יש שירי ילדים איכותיים לגדול עליהם. אם על זה לא מגיע לו פרס ישראל, אז אולי כדאי שבאמת נתחבא כאן ולנצח לא נצא. מצד שני, יודע כל מי שהגיע עד הסוף, שאפשר לבכות לפעמים גם מרוב תוחלת.

      יוני רכטר ושלומי שבן בהופעה (מערכת וואלה! NEWS , שקד עוזרד)
      שלומי שבן ויוני רכטר (צילום: שקד עוזרד)
      יוני רכטר ושלומי שבן בהופעה (מערכת וואלה! NEWS , שקד עוזרד)
      שירים שישראלים ממשיכים לגדול עליהם (צילום: שקד עוזרד)