בסופו של יום, פרק 9 הוא בעיקר השוואה בין שתי נשים. האחת, רוצה לברוח מגלעד אבל לא יכולה. השניה, יכולה לברוח מגלעד אבל לא רוצה. ואולי בכלל אי אפשר לברוח מגלעד. אולי, כמאמר ג'ון בפרק השני של העונה הנוכחית - "אי אפשר לברוח מגלעד. כי גלעד נמצאת בתוכך".
וגלעד בהחלט נמצאת בתוך ג'ון - והיא גדלה בתוכה ותופסת מקום, כמו גידול ממאיר שאין לו תרופה, או כמו היריון מתקדם. במעמקי המרחבים המוגנים של רחמה גדל תינוק פרי יצירתה של הרפובליקה (ובפרק הזה ג'ון מתעקשת להתייחס אליה כאל תינוקת - אולי מתוך ידיעה, אולי מתוך נבואה, אולי מתוך תקווה, ואולי מתוך התרסה כנגד המשטר הגלעדי, שבו תינוק זכר בוודאי שווה עשרות מונים). אבל לגישת גלעד, התינוק, או התינוקת, אינם של ג'ון. ובאמת, בתחילתו של הפרק מגיעה סרינה לחדרה כדי לבשר לה שעם הלידה, ג'ון תתבקש לעזוב את בית הווטרפורדים מבלי לזכות לתקופת החסד של ההנקה. נדמה שזה הגידול הגלעדי, ולא ההיריון שבתוכה, שמדברים מגרונה של ג'ון כשהיא מקבלת את החדשות בכניעה, כמעט מבלי להתמקח או להתמרד.
חרף זאת, היא משקיעה את מירב מאמציה בהבטחת עתידה של בתה. בתחילה היא פונה לריטה בתחינה שתשמור עליה, כמעין סנדקית, אך כשריטה מבהירה לה את כוחה המוגבל בבית, היא פונה ללידיה - דמות בעלת עוצמה יחסית - כדי שתדאג לאינטרסים של התינוקת. בסצינה הזו נחשף גם מעט מעברה של לידיה, שאולי מסביר את אובססיית הילודה הקיצונית שלה, ואת הרגשות העזים שלה כלפי ילדים, שנראים כפועל יוצא של רצון בתיקון - מסתבר שלידיה שירתה בעברה כסנדקית לאחיינה. התינוק מת בגיל ארבעה ימים, מפטירה לידיה. "זו לא הייתה אשמתי", היא אומרת בסוף הדברים, באופן מוזר שאולי מעיד יותר מכל על ייסורי מצפון.
גלעד נמצאת גם בתוך סרינה. קל לנחש מדוע המפקד ווטרפורד היה כה נחוש שאשתו תצטרף אליו למסע לקנדה. סרינה היא הנזם באפו של החזיר הגלעדי - יפה, נבונה, משכילה, רהוטה ואצילית. "את נסיכה?", שואלת אותה ליד המעלית ילדה קנדית תמה, למגינת ליבה של אימה המבוהלת. וסרינה יודעת ומבינה - כשהילדה מביטה בה, היא רואה את הדברים כפשוטם - את יופיה של סרינה, את האלגנטיות שלה ואת טיב הליכותיה. כשהאם מביטה בסרינה היא רואה את הדברים כהווייתם. את הכיעור הגלעדי שמאיים לשלוח את ציפורניו המאיימות אל מעבר לגבולות ארה"ב, ולתפוס גם את אותה ואת בתה. ונראה שיותר מכל, דווקא ברגע הזה טמון המפתח להבין את החלטתה של סרינה לא להיענות להצעתו הנדיבה של איש הממשל האמריקני הגולה.
סרינה יודעת שאם תבחר לברוח, הרי יש בכך הודאה באשמה - שהיא נטלה חלק במשטר אכזרי ומדכא עד כדי כך שהיא עצמה לא יכולה הייתה לשאת את החיים בו. שהיא אינה שליחה של אלוהים, אלא האישה הרעה שקרעה לגזרים את המשפחה המחויכת בתמונה שלוק נשא איתו כשהתעמת עם המפקד ווטרפורד. שהיא פרנסית של רצח, אונס והתעללות. כמו בשער השני שמתואר ב"סיפור שאינו נגמר", קנדה הייתה עבור סרינה מראה שהראתה לה את האני הפנימי האמיתי שלה. וכמו רוב האנשים בסיפור ההוא, היא ברחה מן הבבואה המפחידה בצעקות אימים.
בפרק הזה קשה שלא לרחם על סרינה. השקרים שהיא מספרת לקנדים שניים רק לשקרים שהיא מספרת לעצמה: על תינוק משלה שממתין לה בגלעד, על נאמנות ומחויבות לבעל שבגד בה עשרות פעמים, בכל מובן אפשרי. כשהיא נוסעת במכונית השרד ברחובות העיר השוקקת, נראה שהעיר מספרת לה סיפור ישן נושן שהיא כבר הספיקה לשכוח. סיפור על נשים בנות חורין שמהדסות בבגדיהן היפים בין חנויות ופארקים, חופשיות לחבק ולנשק את מי שירצו, להיות לבד או ביחד ובעיקר - להיות. לנכוח במרחב הציבורי.
לא בכדי המשטר הגלעדי שם דגש על הגבלת התנועה של נשים, ועל שינוען בכלי רכב שמתפקדים כבועה מנתקת - ההליכה בעיר מזכירה נשכחות והמשטר הגלעדי הלוא לא רוצה שנשים תזכורנה. כשאנחנו צועדות ברחוב, הזיכרון הקולקטיבי של העיר עובר ברגלינו כמו זרם חשמלי בכל פעם שכפות רגלינו נוגעות במדרכה. בכל צעד ושעל העיר מספרת לנו על מאורעות שקרו בה, על ההיסטוריה שלה - על אנשים שחיו בה ומתו בה.
"ביתו של אלכסנדר פן נמצא בדיזנגוף 211", אמרה לי פעם חברה מן העבר, "וביתה של חנה רובינא בגורדון 36. בכל פעם שאני צועדת על רחוב דיזנגוף לכיוון גורדון, אני נהנית לדמיין שאני הולכת בדרך שבה הוא צעד אליה". מה היה דינם של אנשים כאלכסנדר פן וחנה רובינא בגלעד של סרינה? נותר רק לשער.
סרינה יודעת היטב שבריחה היא הודאה באשמה, ולכן היא נשארת לצד בעלה. "איך את חיה עם עצמך", שואלת אותה אחת מנציגות הממשל הקנדי לאחר שמכתבי הנשים רואים אור, ונדמה שתשובתה של סרינה לעצמה הוא "בהוראת המשטר שהקמתי, אני משתדלת להמנע ממראות".
בסופו של הפרק, כשניק מגיע כדי לספר לג'ון, במידה רבה של אצילות ואלטרואיזם, על קורותיו בקנדה - פרסום מכתבי הנשים מ"ג'זבל", המפגש הטעון עם לוק, והגילוי שמוירה הצליחה לברוח - הוא מותיר אותנו עם התהיה מדוע מבין כל אנשי שלומה של ג'ון בבית, ניק הוא היחיד שהיא לא ביקשה ממנו לדאוג לתינוקת שתיוולד.
"תודה לך על זה", ג'ון אומרת לניק לבסוף, "תודה על שהבאת לי את זה" - ולא ברור אם כשהיא אומרת ל"זה" היא מתכוונת למידע או שאולי לתקווה שהמידע נושא איתו.
ונדמה שהתקווה הזו מעוררת בג'ון שינוי - כמו חולה אנושה בהוספיס שלפתע, דווקא כשהכל נראה אבוד, מחליטה להילחם בגידול ששלח כבר גרורות לכל חלקה טובה - משהו בה ניצת. מתעורר. "מוירה הייתה הסנדקית של האנה", היא אומרת לניק.
ובעצם היא מתכוונת להגיד - "מוירה תהיה גם הסנדקית של הילדה שלך".
העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.
הכותבת היא סופרת. ספרה "כותבת הנאומים" ראה באחרונה אור בהוצאת כנרת זמורה. להאזנה לפודקאסט של מגי אוצרי בנושא "סיפורה של שפחה"
