סידני: "מה ראית?"
דיוויד: "כלום, האמת. פשוט הרבה דברים אקראיים"
(פרק פתיחת העונה השנייה של "לגיון")
שנת 2018 לא הייתה טובה אל עונות שניות. "ווסטוורלד", "ג'סיקה ג'ונס", "13 סיבות", "סיפורה של שפחה", וגם "פאודה" כאן אצלנו - כולן ואחרות נתקלו בלא מעט תגובות צוננות מצד הצופים שאהבו אותן בפעם הראשונה אבל התאכזבו במקרה הנוכחי (ויש עוד, מוזמנים להצביע כאן למאכזבת שלכם). אחת הבולטות ביותר בתת הז'אנר המצער הזה היא "לגיון". דרמת גיבורי העל המרהיבה של נואה האולי ("פארגו"), המבוססת בחופשיות רבה (מאוד) על הקומיקס של מארוול באותו שם, תמיד הייתה שונה בנוף יצירות גיבורי העל. היא ניצלה את המצב הנפשי של גיבורה, דיוויד הלר - בחור בעל כוחות שאובחן כסכיזופרן - על מנת להציג לנו עולם מתעתע והזייתי. אלא שאם בהתחלה כל זה היה הרוטב על סיפור מעניין ודמויות מסקרנות, בעונה השנייה הפכו הביזאריות והסוריאליזם למנה העיקרית עם מעט מדי מעבר לכך.
לאורך רוב רובה של העונה, כבר מתחילתה, נראה שהיא יוצאת מגדרה כדי לערום כמה שיותר דברים משונים בלי שום הצדקה, להעמיס עוד ועוד. בנוסף למרחב האסטראלי שהכרנו בעונה הראשונה, הממד המטאפיזי הזה שבו הכל יכול לקרות ואכן קורה, העונה השנייה הציגה לנו גם מסע בזמן, יקומים מקבילים, אחד מהגיבורים שמת אך תודעתו התחברה ל"מחשב המרכזי" שבו הוא עכשיו כלוא, הזיות ממוחו של דיוויד, מסע בעקבות החברים שלכודים במבוכים המורכבים מהתשוקות הגדולות של חייהם, ונאומי TED של ג'ון האם על טיבן של אשליות והיסטריות המוניות.
ואלה הם רק המתחמים שבהם הדברים מתרחשים. בתוכם, ובתוך המציאות, אם אפשר לקרוא לזה כך, יש חדר חקירות שהכל בו הפוך - התקרה היא הרצפה וכיו"ב. יש מועדון לילה שבו מתקיימת משום מה תחרות ריקודים בין דיוויד לבין אוליבר ולני, האסירים של אויבו, אמאל פארוק/מלך הצללים. יש גם קרב "ישיר" בין השניים בעוד דיוויד שר את "Behind Blue Eyes" - כמה מהדקות השרירותיות והמביכות השנה בטלוויזיה. קשישה שחורה מסתורית מפציעה במחשב המרכזי, יושבת על כיסא נדנדה ומהסה. נזירים יושבים במדבר עם קופסאות על ראשיהם. חדר מלא באנשים שעומדים נטולי הכרה ונוקשים בשיניהם. אפרוח זפת נכנס אל מוחותיהם של אנשים. מינוטאורוס נכה סוחב את גפיו התחתונות בעגלה. פרות מופיעות ונעלמות באופן אקראי ברחבי מחלקה 3. סימני ידיים ענקיים מרחפים מעל בניין המחלקה. הודעות כריזה על תסמינים חדשים שיש לשים לב אליהם נשמעות בקביעות. וכמובן, המראות שמאז תחילת העונה פשוט מקוממים בטמטום התלוש שלהם ולא זכו לשום הסבר - אדמירל פוקיאמה שמתהלך תמיד עם סל על ראשו, ולהק האנדרואידיות שלו - דוגמניות בעלות מראה גבעולי אחיד, שפם מטופש וקול מעוות ומתכתי, שלפעמים מדברות כשזכוכית מגדלת מעצימה את ראשיהן. למה? בחירה אסתטית (קרי, ככה).
בנבכי העומס הזה מנתה העונה הזו ארבעה פרקים טובים באמת: הרביעי, שבו דיוויד נכנס לתודעה של סיד וראה שוב ושוב מה הסיפור שלה; השישי, שהציג אפשרויות שונות למסלול חייו של דיוויד, רובן טראגיות; ושני האחרונים, שפשוט קידמו סוף סוף את העלילה. אחרי מריחת זמן ושוטים בלתי נגמרים של אנשים רצים במדבר בחיפוש אחר גופה אבודה - שזורים כמובן בלי שום קוהרנטיות בכל מה שמנינו לעיל - היה סיפור. זה מה שמשותף לארבעת הפרקים הללו. גם עליהם אי אפשר לומר שהם ישירים מדי. הם מיוחדים, מתוחכמים ושונים מכל דבר אחר בטלוויזיה, הם מציגים מיינדפאק יפהפה כמו שהסדרה הזו אוהבת. הם פשוט היו מה שהסדרה הזו המחישה לנו פעם שהיא יודעת להיות.
אולם זה לא מספיק כדי להושיע אותה, וזה הדבר הכי מכעיס בעונה הזו. סופה ממחיש עד כמה הטכניקה המפרכת שלה פגעה בשאר האלמנטים האחרים. לאורכה רוב רובן של הדמויות לא התרוממו מעבר לגזירי קרטון שמדי פעם ממלאים את תכליתן התורנית, מה שמערער לחלוטין את הבחירות שלהן בשני פרקי הסיום (ספוילר בהמשך הפסקה). הרעיון שסיד משנה את דעתה על דיוויד מיידית וב-180 מעלות רק כי פארוק/מלאני מראה לה דברים שאין שום ודאות בנכונותם, הוא אקט תסריטאי נחות ולא משכנע. בני אדם לא נוהגים ככה, הם צריכים קודם לעכל, להרהר, להתכחש. על זה ג'ון האם לא דיבר?
מעבר לזה, "לגיון" לא באמת הצליחה לבסס את השינוי שעבר דיוויד מגיבור לנבל, את עצם המעשה המחריד שעשה לסיד, הפיכת הגיבור האהוב של הסדרה לאנס. גם אם נקבל את השינוי שעבר ואת העורף שכל חבריו מפנים לו, איך זה סביר שכבר בשלב המשפט הם משחררים את פארוק, האיש שהם יודעים בוודאות כי הוא אחראי לזוועות דומות לאלה שדיוויד מואשם בהן? מסדרה שכל כך אוהבת שיטוט בתודעות של גיבוריה, ניתן היה לצפות שתבהיר כדי הצורך את הפרטים המהותיים האלה, שתספק הסבר מניח את הדעת להלך רוחם של גיבוריה ולבחירותיהם.
זו הבעיה העיקרית והמתסכלת בעונה השנייה של "לגיון". אין שום בעיה ביצירה עמוסת סמלים ומוזרויות, אין גם בעיה בבחירות אסתטיות כאלה ואחרות, בתנאי שמשהו יעמוד מאחוריהם. שיאמרו משהו על הדמויות, שיקדמו את העלילה במובן כזה או אחר, גם רעיוני זה בסדר. אחרת זה לא סמל אלא סתם ערימה מדובללת ואקראית של מוזרויות ריקות מתוכן, כמו להיכנס לבית של אגרן - בעל חוש אסתטי נעלה, במקרה הזה - ולנסות להבין למה לעזאזל כל זה נדרש.
רוב הזמן זו אכן הייתה התחושה שהקנתה העונה - ערימה אקראית של דברים. נראה היה שהיא ממש מתאמצת לפגום בזרימה בין סצנה לסצנה, מזגזגת בדיזולבים אסתטיים ובעריכות יפות בין רגע תלוש אחד למשנהו. היא לא נראתה כמו סדרת טלוויזיה - אפילו לא כמו עצמה מהעונה הראשונה, שגם היא לא בדיוק הייתה הדבר הקוהרנטי על המסך וזה חלק ממה שאהבנו בה - אלא כפרויקט גמר של סטודנט מתלהב מדי מהחוג לאמנות. וידאו ארט מהבהב, לא מומלץ לאפילפטים, שיכול לעבוד כשהוא תלוי על קיר גלריה, לא בסדרה הדורשת מאיתנו להקדיש לה לא מעט שעות מזמננו הפנוי.
שתי העונות של "לגיון" זמינות במלואן ב-yes VOD. הפרק האחרון בעונה ישודר ביום ראשון הקרוב ב-yes Edge.